ילדת החיים
New member
צפיתי היום לראשונה, תגובה
אהבתי את אורך החיים של קרן ומה שהיה מוזר לגלות הוא ששמי קרןאור. הזוי מעט, אבל ניחא. תביטו לרגע בצבעים, של הבית? החום, ההרמוניה, השילובים החיים. הילדים של שתי המשפחות. כמה הילדים של קרן קיבלו בחוסר פחד כמעט, בבכרה, בחיבוק את גילת. כמה הילדים של גילת חששו, דיברו והתלחששו עם האבא. הילדים של קרן לעומת זאת דיברו ישירות עם גילת- בלי מתווך. לא מאחורי הגב. לפתור, לשים על השולחן. גילת נראית מלאת חרדות, אובססיבית, מפוחדת. לא מתמודדת עם עצמה, חייבת מסיכה שתתן לה מסגרת, הגדרה, משהו להיאחז בו. ילדות- להתמודד עם עצמה דרכן. כי היא לא מתמודדת. היא עסוקה בלהתעסק 24 בבעל ובילדות (כשהיא בעצם לא מתעסקת ומתמודדת עם ה"אני" האמיתי שלהם אלא, שוב, באיזושהי בועה ומסגרת לא אמיתיים שהיא בונה ומציירת) ובורחת לגמרי מעצמה. שמתם לב? היא לא נפרדה מהילדות ליותר מכמה שעות מעולם. אני בכנות חושבת שיש לה משהו מאוד לא פתור, כילדה, אולי עם אמא, אולי אפילו בהריון, משהו שהיא צריכה להיאחז בו דרך הילדה הקטנה שבה, שהיא מחיה בעצמה דרך השליטה והילדות. ומישהו שם לב לאלימות של בעלה? ל"כמעט התפרצות" שלו במדורה? הכל מצועצע, הכל לא אמיתי. ובבית? אני מתערבת שיש קללות, שיש אלימות. וורבלית ואולי מעבר. הילדות הללו, שלא מריחות טוב "חלילה" ושכפייתיות עם נקיון וריח וג'ל ולא מסוגלות לתפקד בעצמן- זו אנורקסיה וOCD ותלות וכעס חבויים מובטחים. להתחבא בשיחים? אין לה "אני", "עצמי", החוקים הללו שהיא כתבה- להקדיש כל שניה ביום לילדות, מחשבה עליהן.. זה בסדר לאהוב, זה נפלא, אבל זה נפלא לאהוב את עצמך. ודרך שם- את כל העולם. כששמים גבול נרחב- הגבול הטבעי של הילד מצמצם את הגבול הזה לנורמלי. לגבי קרן? היא מתוקה, היא מקסימה. אני חושבת שצריך להתנהג כמו שמרגיש. זה לא אומר בהמיות. זה אומר לכבד. להבין היכן אתה נמצא. אבל כועסים? לא שמים מסיכה ולא מטאטאים מתחת לשטיח. מדברים. בכנות. פותרים. לא מסכימה, אגב, ללישון ביחד, כולם. מסכימה שילד יכול לבוא, כשהוא רוצה, אבל עם גבולות. הורים צריכים ייחוד, פרטיות. וילדים, גם צריכים מדי פעם "לא".
אהבתי את אורך החיים של קרן ומה שהיה מוזר לגלות הוא ששמי קרןאור. הזוי מעט, אבל ניחא. תביטו לרגע בצבעים, של הבית? החום, ההרמוניה, השילובים החיים. הילדים של שתי המשפחות. כמה הילדים של קרן קיבלו בחוסר פחד כמעט, בבכרה, בחיבוק את גילת. כמה הילדים של גילת חששו, דיברו והתלחששו עם האבא. הילדים של קרן לעומת זאת דיברו ישירות עם גילת- בלי מתווך. לא מאחורי הגב. לפתור, לשים על השולחן. גילת נראית מלאת חרדות, אובססיבית, מפוחדת. לא מתמודדת עם עצמה, חייבת מסיכה שתתן לה מסגרת, הגדרה, משהו להיאחז בו. ילדות- להתמודד עם עצמה דרכן. כי היא לא מתמודדת. היא עסוקה בלהתעסק 24 בבעל ובילדות (כשהיא בעצם לא מתעסקת ומתמודדת עם ה"אני" האמיתי שלהם אלא, שוב, באיזושהי בועה ומסגרת לא אמיתיים שהיא בונה ומציירת) ובורחת לגמרי מעצמה. שמתם לב? היא לא נפרדה מהילדות ליותר מכמה שעות מעולם. אני בכנות חושבת שיש לה משהו מאוד לא פתור, כילדה, אולי עם אמא, אולי אפילו בהריון, משהו שהיא צריכה להיאחז בו דרך הילדה הקטנה שבה, שהיא מחיה בעצמה דרך השליטה והילדות. ומישהו שם לב לאלימות של בעלה? ל"כמעט התפרצות" שלו במדורה? הכל מצועצע, הכל לא אמיתי. ובבית? אני מתערבת שיש קללות, שיש אלימות. וורבלית ואולי מעבר. הילדות הללו, שלא מריחות טוב "חלילה" ושכפייתיות עם נקיון וריח וג'ל ולא מסוגלות לתפקד בעצמן- זו אנורקסיה וOCD ותלות וכעס חבויים מובטחים. להתחבא בשיחים? אין לה "אני", "עצמי", החוקים הללו שהיא כתבה- להקדיש כל שניה ביום לילדות, מחשבה עליהן.. זה בסדר לאהוב, זה נפלא, אבל זה נפלא לאהוב את עצמך. ודרך שם- את כל העולם. כששמים גבול נרחב- הגבול הטבעי של הילד מצמצם את הגבול הזה לנורמלי. לגבי קרן? היא מתוקה, היא מקסימה. אני חושבת שצריך להתנהג כמו שמרגיש. זה לא אומר בהמיות. זה אומר לכבד. להבין היכן אתה נמצא. אבל כועסים? לא שמים מסיכה ולא מטאטאים מתחת לשטיח. מדברים. בכנות. פותרים. לא מסכימה, אגב, ללישון ביחד, כולם. מסכימה שילד יכול לבוא, כשהוא רוצה, אבל עם גבולות. הורים צריכים ייחוד, פרטיות. וילדים, גם צריכים מדי פעם "לא".
