צרות של עשירים
קראתי בעצב את האשכול הארוך על קשיים עם המשפחות.
גם לי יש סיפור לא פשוט עם המשפחה, ואפילו הייתה תקופה של כמה שנים שהתנתקתי מהם - פשוט כי לא הייתי מסוגלת לשהות במחיצת הורי, ובעיקר עם אמי.
במהלך השנים התקרבנו בחזרה. ההורים שלי קיבלו אותי שוב בזרועות פתוחות, ולכאורה הכל בסדר בקשר המשפחתי. מבחינת אימי ההתנתקות שלי מהם הייתה כי אני הייתי בתקופה לא טובה בחיים שלי, ואחרי שהתחלתי טיפול (ובעיקר הטיפול התרופתי) כאילו הכל הסתדר. עד עכשיו אני לא בטוחה שהיא מבינה את החלק שלה בסיפור הזה, ועד כמה היא הייתה במוקד הקושי שלי להיות בקשר עם הורי.
אני כותבת שכאילו הכל הסתדר ולא שבאמת הכל הסתדר כי עדיין קשה לי בקשר עם אמא. אני מתעצבנת עליה בקלות (ולא מראה לה), לפעמים משעמם לי מהסיפורים שלה (וגם לא מראה לה) ובכלל לא נוח לי להיות הרבה זמן במחיצתה. בכל מקרה, אני נלחמת על הקשר איתה בשיניים ומגיעה לביקור בערך פעם בשבוע, טלפונים בתדירות גבוהה ומידי פעם גם שבת. אני מודה שזה קשה לי, ובכל זאת מנסה לעבוד על עצמי.
היום, כשדיברתי איתה, שאלתי אותה אם היא פנויה ביום שני הבא. המטפלת שלי בחופשה, ואני כבר יודעת שאם לא תהיה לי יציאה חלופית בבוקר, אני עלולה להיות כל הבוקר במיטה, וזה לא מוצא חן בעיני. היא מיד הציעה את עצמה שאני אבוא אליה מוקדם, נאכל ארוחת בוקר ביחד, אחר כך היא תצא להתעמלות ואני מעט אנוח וכשהיא תחזור מהחוג נצא לאיזה קניון, נסתובב ואולי נאכל צהרים בחוץ. בעלי יצטרף אלינו יותר מאוחר, וככה נסגור את הביקור השבועי אצלה.
קבענו.
ורק עכשיו כבד לי על הלב ואני תוהה אם עשיתי טוב ששיתפתי אותה, ושנתתי לה פתח להתגייס לעזרה. ולא, אני לא אבטל. אני אלך אליה כמו גדולה ואתמודד.
קראתי בעצב את האשכול הארוך על קשיים עם המשפחות.
גם לי יש סיפור לא פשוט עם המשפחה, ואפילו הייתה תקופה של כמה שנים שהתנתקתי מהם - פשוט כי לא הייתי מסוגלת לשהות במחיצת הורי, ובעיקר עם אמי.
במהלך השנים התקרבנו בחזרה. ההורים שלי קיבלו אותי שוב בזרועות פתוחות, ולכאורה הכל בסדר בקשר המשפחתי. מבחינת אימי ההתנתקות שלי מהם הייתה כי אני הייתי בתקופה לא טובה בחיים שלי, ואחרי שהתחלתי טיפול (ובעיקר הטיפול התרופתי) כאילו הכל הסתדר. עד עכשיו אני לא בטוחה שהיא מבינה את החלק שלה בסיפור הזה, ועד כמה היא הייתה במוקד הקושי שלי להיות בקשר עם הורי.
אני כותבת שכאילו הכל הסתדר ולא שבאמת הכל הסתדר כי עדיין קשה לי בקשר עם אמא. אני מתעצבנת עליה בקלות (ולא מראה לה), לפעמים משעמם לי מהסיפורים שלה (וגם לא מראה לה) ובכלל לא נוח לי להיות הרבה זמן במחיצתה. בכל מקרה, אני נלחמת על הקשר איתה בשיניים ומגיעה לביקור בערך פעם בשבוע, טלפונים בתדירות גבוהה ומידי פעם גם שבת. אני מודה שזה קשה לי, ובכל זאת מנסה לעבוד על עצמי.
היום, כשדיברתי איתה, שאלתי אותה אם היא פנויה ביום שני הבא. המטפלת שלי בחופשה, ואני כבר יודעת שאם לא תהיה לי יציאה חלופית בבוקר, אני עלולה להיות כל הבוקר במיטה, וזה לא מוצא חן בעיני. היא מיד הציעה את עצמה שאני אבוא אליה מוקדם, נאכל ארוחת בוקר ביחד, אחר כך היא תצא להתעמלות ואני מעט אנוח וכשהיא תחזור מהחוג נצא לאיזה קניון, נסתובב ואולי נאכל צהרים בחוץ. בעלי יצטרף אלינו יותר מאוחר, וככה נסגור את הביקור השבועי אצלה.
קבענו.
ורק עכשיו כבד לי על הלב ואני תוהה אם עשיתי טוב ששיתפתי אותה, ושנתתי לה פתח להתגייס לעזרה. ולא, אני לא אבטל. אני אלך אליה כמו גדולה ואתמודד.
