צריך להמשיך
שלום חברים יקרים. מדהים שלא ביקרתי כמה ימים ויש כל כך הרבה סיפורים חדשים. הפורום בשבילי הוא לפעמים כמו שולחן צוהל ורוגש בקפיטריה ההיא בתיכון. הצורך לשתות כוס קפה ולהקשיב לדברים וההתרחשויות מסביב. ולדבר ולדבר.. אני מרגישה סוף סוף אתכם שאני לא לבד במועדון. (מועדון = שם מועדף שנתתי לאשפוז יום אונקולוגי בבלינסון, ניתן לשימוש במשפט "היום ביקרתי במועדון, אצלינו במועדון, המודה החדשה במועדון וכו') בתקופה שלא ביקרתי כאן הייתי צריכה להתגבר על העובדה שעד עכשיו ואולי עדיין "סופרים אותי בחודשים".... כי איך אמרה הרופאה היקרה שלי - "אנחנו הרי מרוצים שעברו 8 חודשים מאז שגילינו את הגידול שלך..." (כן כן אותה אחת שאמרה " אין לי זמן בשבילך, את בריאה מידי".. חה חה ) והמחשבות מתחילות לרוץ במהירות מסחררת: מה מרוצים? מה זאת אומרת חודשים? היה לכם מתישהו ספק שזה יקח פחות? מה, אתם רצינים? זו מחלה מסוכנת??? אתם באמת מתייחסים אלי כפרוייקט? וכשאתם אומרים גידול מסוג נדיר - אתם מתכוונים לזה ברצינות? פתאם הייתי צריכה פסק זמן למחשבה נוספת. לא שיניתי עדיין שום דבר בהתנהגות שלי, ואני עדיין מוצאת לי מסתור לפעמים מתחת לשמיכה. אני לא נכנעת לפחד או לדיכאון. אני קצת יותר כועסת שאני צריכה בכלל להתמודד עם משהו שהוא כנראה גדול מידי גם על רוב הרופאים. אני מאוכזבת שעדיין לא מצאתי משהו מיוחד באמת שאני רוצה לעשות, ומדהימים אותי הסיפורים על החולים שיוצאים למסעות בעולם, לטיולי ג'יפים בנחלים קפואים וחורשות מוצפות מים כשאני מסתפקת בנסיעה למועדון ובחזרה. יום טוב זה יום שיש לי בו סבלנות להקריא סיפורי לילה טוב לילדים. היום אפילו רקדתי עם הפספוס בן השנתיים וחצי ריקוד לפני השינה.. ווואו.. אז לא הכל רע. קצת חורף שעושה רטוב ועצוב בלב. אז נכון - אני שוב בטיפולים. לפחות ארבעה חודשים נוספים עמוסים. אני קצת עצובה שהפלומה החדשה שלי לא ממש מחזיקה מעמד ושוב כנראה אצטרך להתרגל לעצמי בראי כי אראה כמו ביצה.. לפי השיטה שלימד אותי אבא שלי - צריך פשוט להגיד "מחר יהיה יותר טוב!!" להחליט ואז זה מגיע - יום טוב, ואולי אעשה בו פשטידה...כזו שתצליח... ואולי סתם אצא לטייל עם הכלבה בגינה.. ואולי סתם אפסיק לרחם על עצמי ואלך לבזבז כסף על שטויות לא חשובות. ואולי הגיע הזמן ללכת לישון ולשלוח אתכם לקרוא גם מסרים אחרים... אז לילה טוב חברים יקרים חלומות פז, גליה
שלום חברים יקרים. מדהים שלא ביקרתי כמה ימים ויש כל כך הרבה סיפורים חדשים. הפורום בשבילי הוא לפעמים כמו שולחן צוהל ורוגש בקפיטריה ההיא בתיכון. הצורך לשתות כוס קפה ולהקשיב לדברים וההתרחשויות מסביב. ולדבר ולדבר.. אני מרגישה סוף סוף אתכם שאני לא לבד במועדון. (מועדון = שם מועדף שנתתי לאשפוז יום אונקולוגי בבלינסון, ניתן לשימוש במשפט "היום ביקרתי במועדון, אצלינו במועדון, המודה החדשה במועדון וכו') בתקופה שלא ביקרתי כאן הייתי צריכה להתגבר על העובדה שעד עכשיו ואולי עדיין "סופרים אותי בחודשים".... כי איך אמרה הרופאה היקרה שלי - "אנחנו הרי מרוצים שעברו 8 חודשים מאז שגילינו את הגידול שלך..." (כן כן אותה אחת שאמרה " אין לי זמן בשבילך, את בריאה מידי".. חה חה ) והמחשבות מתחילות לרוץ במהירות מסחררת: מה מרוצים? מה זאת אומרת חודשים? היה לכם מתישהו ספק שזה יקח פחות? מה, אתם רצינים? זו מחלה מסוכנת??? אתם באמת מתייחסים אלי כפרוייקט? וכשאתם אומרים גידול מסוג נדיר - אתם מתכוונים לזה ברצינות? פתאם הייתי צריכה פסק זמן למחשבה נוספת. לא שיניתי עדיין שום דבר בהתנהגות שלי, ואני עדיין מוצאת לי מסתור לפעמים מתחת לשמיכה. אני לא נכנעת לפחד או לדיכאון. אני קצת יותר כועסת שאני צריכה בכלל להתמודד עם משהו שהוא כנראה גדול מידי גם על רוב הרופאים. אני מאוכזבת שעדיין לא מצאתי משהו מיוחד באמת שאני רוצה לעשות, ומדהימים אותי הסיפורים על החולים שיוצאים למסעות בעולם, לטיולי ג'יפים בנחלים קפואים וחורשות מוצפות מים כשאני מסתפקת בנסיעה למועדון ובחזרה. יום טוב זה יום שיש לי בו סבלנות להקריא סיפורי לילה טוב לילדים. היום אפילו רקדתי עם הפספוס בן השנתיים וחצי ריקוד לפני השינה.. ווואו.. אז לא הכל רע. קצת חורף שעושה רטוב ועצוב בלב. אז נכון - אני שוב בטיפולים. לפחות ארבעה חודשים נוספים עמוסים. אני קצת עצובה שהפלומה החדשה שלי לא ממש מחזיקה מעמד ושוב כנראה אצטרך להתרגל לעצמי בראי כי אראה כמו ביצה.. לפי השיטה שלימד אותי אבא שלי - צריך פשוט להגיד "מחר יהיה יותר טוב!!" להחליט ואז זה מגיע - יום טוב, ואולי אעשה בו פשטידה...כזו שתצליח... ואולי סתם אצא לטייל עם הכלבה בגינה.. ואולי סתם אפסיק לרחם על עצמי ואלך לבזבז כסף על שטויות לא חשובות. ואולי הגיע הזמן ללכת לישון ולשלוח אתכם לקרוא גם מסרים אחרים... אז לילה טוב חברים יקרים חלומות פז, גליה
