צריך להתרגל

[A N I g M A]

צריך להתרגל

ואני שונאת, אני שונאת את זה. אני ממש שונאת מצבים חדשים כאלה. ששוב צריך לבוא עם ראש פתוח וכל השטויות האלה. אני בדרך כלל ממש אופטימית. זה מה שאני אומרת, וזה מה שאומרים עלי. אבל כבר קשה לי, ממש קשה לי. אני מדחיקה את זה כבר שבועיים, אבל קשה לי. קיבלתי את השיבוץ שלי, ואני נמצאת עכשיו בבסיס חדש. השיבוץ שלי, כמה שניסיתי לגרום לו להיראות הדבר הכי טוב בעולם - הוא לא בדיוק. הוא ההיפך מכל מה שביקשתי בשאלון השיבוצים שלי. יש איתי קצינה צמודה, הרבה בנות במשרד, צורך בעבודת צוות (הו, אני כל כך לא זה) ובסיס פתוח. ושוב, הייתי אופטימית. אני מש"קית ת"ש וקיבלתי טיפול במתנדבים, שזה אחלה, אבל הבסיס הזה.. זה לא אני. אני גם לא בדיוק מוצאת את החברה שלי שם. זה הכי עצוב בשבילי. אני כזאת שקשה לה בלי להיות מוקפת בהמון אנשים שרוצים להיות איתי, וחוצמזה - לכל אורך הקורס הייתי עם המון חברות, והיה לי הכי טוב בעולם. פתאום אני נמצאת במצב שאני יושבת לבד בבוקר. אני לא רגילה לזה, ומעבר לכך - אני שונאת את זה לגמרי

אני עדיין מנסה לתת לזה הזדמנות, לפני שאני מדברת עם הקצינה שלי. היא נחמדה והכל, אבל יש בה קצת.. חפפנות, לקרוא לזה? לא בדיוק אכפת לה מהכל. אה, ויותר גרוע. יש איתי מש"קית שהייתה איתי בקורס. היא אחלה והכל, אבל מה שמוזר לי זה שהיא מתחברת לכולם הרבה יותר מהר. היא מכירה כבר חצי לשכה. אני כל הזמן מנסה לומר לעצמי שזה כי רובם חברים שלה עוד לפני הגיוס (מה שנכון) ושזה כי היא הייתה פה בסיפוחים. אבל בכל זאת, היא נראית כבר כל כך שייכת, ואני ממש לא:/ המ. אני כבר מרגישה יותר טוב, אחרי שהוצאתי את זה.

 

[noosh]

דבר ראשון - טוב שהוצאת

דבר שני, אני יכולה להבין אותך לגמרי זה ממש קשה, להתרגל לדברים חדשים, ולשינויים. והצבא הוא כזה - הוא שינוי אחד גדול שמכיל בתוכו מלא מלא שינויים שתוקפים אותך כל הזמן, ועד שהצלחת כבר להתרגל למשהו - זה הופך להיות משהו אחר. הייתי באותו המצב כמוך - הייתי בקורס, דווקא לא ממש התחברתי שם, והגעתי למקום חדש. אז נכון שרציתי בסיס סגור בהתחלה, והגעתי לפתוח - זו הייתה בחירה שלי. אני רציתי להגיע לחוליה הזאת, כל הזמן רק אמרתי את זה. והגעתי לשם, עם עוד ארבעה מהקורס שלי, אחת שבכלל לא הסתדרתי איתה, ושלושה שכן. אבל לא הייתי חברה שלהם. והתחלתי. 20 אנשים שאני בכלל לא מכירה, עוד חמישה שכן, והייתי לבד. ותמיד הייתי חברותית והייתי יוצרת קשרים מהר והכל, והייתי לבד. זה לא שלא דיברתי איתם, זה לא שישבתי כל היום בפינה בחושך בלי אף אחד, אבל בשורה התחתונה? לא היה לי עם מי לאכול צהרים, ולא הייתי יכולה לבוא למישהו וממש לדבר איתו. בטח לא עם הותיקים בחוליה. לא הרגשתי שייכת, וזה הטריף אותי. אז דיברתי עם ידיד שלי. הוא אמר לי שאני צריכה ליזום. שאני צריכה להחליט שהולכים לסרט, או להציע שנצא לאכול בחוץ או משהו. ותביני - אני ממש לא בנאדם כזה. ברגע שאני מרגישה אפילו מעט לא-קשורה - אני מסתגרת. אני שונאת להרגיש לא-שייכת, ואני עוד יותר שונאת להרגיש שאני מעיקה, שאני נדבקת, שאני במקום שלא באמת רוצים אותי או שאני נספחת. אז יזמתי. יצאנו לאיזו מסעדה, היה ממש כיף. ואח"כ יצאנו לעוד מקומות. ובצהרים, אחרי שהבנות חזרו מהחד"א וישבו על הדשא, הצטרפתי אליהן. וכל בוקר, במיוחד בבוקר ראשון - באתי לחברות שלי וישבנו ודיברנו על הסופ"ש, או סתם. ועכשיו אינ יכולה להגיד שאני שייכת. גם כי אני כבר לא צעירה, אבל גם כי התחלתי לדבר, כי התעניינתי, באמת מתוך התעניינות. ויזמתי גם לחוליה עצמה - ערבי חוליה ובקרי חוליה וסיורים ולא יודעת מה. זה בא ממני, ואז זה גם התחיל לבוא מהם, וכמו שאני אומרת "בוקר טוב", גם הם אומרים. זה עניין של לקחת יוזמה, ואני מבינה כמה זה קשה, אבל זה אפשרי. אני לא יודעת אם זה בכלל מעניין אותך, כלומר, אם האנשים שם באמת מעניינים אותך בשביל שתצרי איתם קשר, אבל אני באמת אוהבת את האנשים שמשרתים איתי, אז היה לי חשוב להתחבר אליהם. אז הקשר כעשיו הוא גם מחוץ לצבא, ואת זה בחיים לא חלמתי שיהיה לי. אני בטוחה שגם את יכולה, כי את באמת בנאדם שכיף להתחבר איתו. זה פשוט לוקח זמן, להסתגל גם למקום חדש וגם לאנשים חדשים. ואולי באמת כדאי לנסות, סתם להציע איזה ערב גיבוש (אני לא יודעת אם עושים אצלכם כאלה, אבל אצלנו עושים די הרבה) או להתיישב ליד מישהי ולהתחיל לדבר. הדברים האלה לא יגיעו מעצמם, עד כמה שהיינו רוצים. בד"כ כשמצטרפים לקבוצה כלשהי, ובטח לבד, הקבוצה לא משמ שמה לב מי הגיע. אז תראי את עצמך, תגרמי להם לרצות להגיד לך "בוקר טוב" ולשבת איתך ולצאת איתך, כי את באמת מקסימה ואין סיבה שהם לא ירצו - הם רק צריכים להכיר.

 

[A N I g M A]

יו, נוש../images/Emo10.gif

את כזאת שולטת

תודה

 

[אמיתי טויטי]

לאט לאט גברת

את יודעת שאת פשוט צריכה להתרגל, אז הנה...את בחצי הדרך לשם. טוב לא טוב...זה לא משנה...המצב שונה ומוזר לך, זה מגעיל וזה יעבור. הקצינה החפיפניקית? בצבא זה יביא לך רק טוב...(נו, אז אני אצא היום ב-15:00 במקום ב-16:00...אף אחד לא ימות מזה...) והחברה שלך שמתאקלמת יותר מהר ממך...יש כאלה, את לא מאלה... גם אני לא מאלה. פעם זה היה מוזר לי, היום כשאני מגיע למקום חדש ושואלים אותי למה אני כזה שקט, אני כבר יודע להגיד להם שיתנו לי זמן...זה יבוא. וזה מגיע, תמיד. תחזרי לכאן בעוד חודש ותספרי מה התחושה, אני מבטיח לך שעד אז כבר מצאת עם מי לדבר ושהכל פתאום נראה נורמאלי יותר.

 

[A N I g M A]

כפרעליך../images/Emo25.gif

תודה רבה

אמ. במקרה של מש"קיות ת"ש קצינה חפיפניקית זה הכי לא טוב, כי לפעמים לצאת שעתיים מוקדם יותר יכול לגרום הרבה נזק. בקטנה, יש לה עוזרת טובה

 

[noosh]

קצינות חפיפניקיות זה לא טוב ../images/Emo10.gif

די לזלזל בצבא, בגלל זה הוא נראה ככה

 

[אמיתי טויטי]

אני מזלזל *כי* הוא נראה ככה.

 

[noosh]

נו, זה כדור שלג

ועובדה שאצלי זה ממש לא נראה ככה. כי אנשים משקיעים ואכפת להם. (חחח, אתם אומרים "לצאת ב-16:00" כאילו זה מאוחר, מבהיל כמה אני לא תופסת שיש חיילים שבאמת יוצאים ב-16:00 הביתה, וגם רוצים לצאת ב-15:00. זה פשוט לא משהו שאני מצליחה להבין)

 

[אמיתי טויטי]

אנשים יתלוננו תמיד...

אפשר להביא לך חייל קרבי שמוזר לו שיש כאלה שמתלוננים שהם יוצאים בחצות הביתה...כי הוא חוזר הביתה פעם בחודש ופלסטיני שמוזר לו שיש כאלה שמתלוננים שהם יוצאים פעם בחודש כי לו בכלל אין בית... הכל עניין של פרופורציות, אם תדעי להעמיד את עצמך נכון, החיים יהיו יותר קלים