באמת מקום לא סימפטי
אלא שאשכרה רוב האנשים מתים בבית בתאונות מפגרות. אתה רוצה לספר מה קורה? לפעמים כשכותבים את הדברים ומזבירים למישהו מעבר למסך, אתה מרוויח איזה סדר במחשבות שלך. אנחנו כאן מוכנים לשמוע כל מה שבא לך לספר לנו. ואלוהים? הוא אוהב את כולם - גם את ישו (שבעצמו סבל סבל רב, כנראה לא סתם הוא צץ לך בראש). אלא שאהבה, אין פירושה היעדר סבל. אהבה היא אהבה, סבל הוא סבל - לפעמים הם אפילו הולכים יד ביד (עד כמה שזה נשמע מוזר). אני מאחלת לך שתעבור את התקופה בקלות, ושתמצא בכל יום לפחות משהו אחד לצחוק עליו (או איתו, או ממנו) גם בבית החולים... ושתספר לנו למה שמת לב ומה הצחיק אותך. >> עכשיו למשל מצחיק אותי לחשוב שאני כותבת את כל זה ואולי לא יהיה לך מחשב שם ואני מדברת לאוויר... ואם כבר אני מדברת לאוויר למה שלא אמשיך? אז הנה, אתה הזכרת את אלוהים וישו, ואני נזכרתי בסיפור על הרשלה שלא הצליח ללמוד חשבון בבית הספר. לא משנה מה ניסה: מורים פרטיים, מחשב, מדריכים מתנדבים, אפילו היפנוזה... נדה - כלום לא עבד ותמיד הוא היה נכשל בבחינות. הוריו שכבר לא ידעו מה לעשות רשמו אותו לבית ספר קתולי - היכן שמלמדות נזירות ולובשים מדים... בכל מקרה פיפס לא שמעו מהרשלה כל הסמסטר, ובסופו הפלא ופלא הוא קיבל טוב מאוד בחשבון. אביו המופתע שאל אותו: "נו, הרשלה, מה עבד? זה הנזירות? "לא" אמר הרשלה "הכומר שמנהל את בית הספר?" "לא" אמר הרשלה "אז מה קרה? מה בסופו של דבר עזר לך ללמוד?" שאל האב "תראה אבא, על היום הראשון כשראיתי איך מסמרו איזה בחורצ'יק לסימן ה- + ישר הבנתי שהם לא משחקים פה!" >> אז כן - זה רציני וצריך לטפל >> כן זה מבאס, מפחיד וכואב >> כן זה מאוד מכעיס אפילו רק שכל אלו לא יכבו לך את יתר הדברים: את האהבה, את החיוך ואת החום אנושי. והעולם? - אם מצליחים למצוא את הזוית הנכונה - יכול גם נורא להצחיק.
אנשים רק מתים שם ולפני שהם מתים מכאיבים להם אחיות נציות עם מזרק טיטניום
נמאס לי כבר להיות חולה, כבר חודש אני חולה ביל הפסקה ואין כבר כח להתמודד עם זה:| עדיף שאני אמות ככה אני לא אצטרך לסבול יותר
