"צריך למצוא דרכים איך לומר אמת בלי לשבור ובלי מניפולציות"
חיבורה הראשון של סופרת הילדים תמי שם טוב עסק בילדה שמתמודדת עם לקות למידה, בעקבות חוויותיה האישיות. עם זכייתה בפרס על מפעל חיים, והדפסתו המחודשת של הספר ההוא אחרי 25 שנה, היא מדברת על הדרכים לתווך לילדים את מוראות המלחמה, ועל התאהבותה המפתיעה בדמותו של זאב ז'בוטינסקי
מאת פנינה גפן
תמי שם טוב. צילום: אריק סולטן
תמי שם טוב כבר הספיקה לזכות בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג, פרס דבורה עומר, פרס הספריות הציבוריות, פרס יד ושם, עיטור אנדרסן ועוד, אך כשהתבשרה שזכתה בפרס מפעל חיים מטעם המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך היא הופתעה במיוחד. "בגלל מפעל חיים? מה, אני שושנה דמארי בסוף דרכה? אני רק בת 54 ואני מרגישה בתחילת הדרך".
תחילת דרכה של שם טוב כוללת קילומטראז' נאה של כעשרים ספרים, מאות מפגשים בבתי ספר במהלך השנים, והנחיית סדנאות כתיבה באוניברסיטאות ובגופים שונים. טקס הזכייה בפרס מפעל החיים, שהתקיים לאחרונה, כחלק מאירוע הגמר של תחרות כתיבה מטעם המרכז לחדשנות בחינוך, היה מרגש במיוחד דווקא משום שבקהל ישבו כ־600 ילדים.
"בכל הפרסים שקיבלתי על ספרי ילדים, אף פעם לא היו ילדים", היא אומרת. "הפעם הייתי עם הקהל שלי, עם האנשים שלמענם אני כותבת. טל מוסרי, שהנחה את הטקס, קרא לזוכים בתחרות, ילדים מכל הארץ, והקריא קטעים מהסיפורים הזוכים. הילדים התרגשו נורא. כשילדים מתרגשים ונהנים מכתיבה ומהיכולות שלהם, זה מסחרר. אני והם היינו באותו צד, חלקנו משהו משותף. היה מאוד נכון לשלב את הזכייה באירוע גמר שסיכם תהליך ארוך וחשוב. אני לא הייתי העיקר, זה היה האירוע שלהם כ'סופרים צעירים'".
חור שחור בלב
לזכייה בפרס התווסף אירוע משמח נוסף: מהדורה חדשה ומעודכנת של ספרה "מהפכת התפוזים של מתי". הספר, שיצא לאור לפני כ־25 שנה, נקרא ונלמד בבתי ספר וממשיך להיות פופולרי – בלי פרסומות ויחסי ציבור, רק בזכות המלצות חמות של מורים, הורים וילדים. המכירות שלו רק הולכות וגוברות משנה לשנה, וזו למעשה הסיבה שבהוצאת הקיבוץ המאוחד החליטו לפרסם אותו בגרסה מעודכנת.גיבורת הסיפור היא מתי, ילדה שמתמודדת עם לקות למידה קשה. היא לא מצליחה לקרוא, וכשסבתה קשת־הראייה מבקשת ממנה לקרוא עבורה את העיתון, מתי בודה ידיעות חדשותיות על פי התמונות. ההתמודדות שלה עם הקושי מקבלת תפנית כאשר יש לה רעיון להמצאה חדשה ויצירתית. הסיפור – נוגע ללב ומלא רגש – נכתב בהשראת חוויותיה האישיות של שם טוב, שעד כיתה ג' לא הצליחה לקרוא או לכתוב.
"הלקות שלי הייתה נקודת שבר גדולה, כי עד כיתה א' הייתי בטוחה שאני ילדה מוצלחת. לא ידעו לאבחן לקויות, וילדים שהתקשו לקרוא או סבלו מהפרעות קשב זכו באבחון כללי של minimal brain damage". בשנתיים האלה של כיתה א' וב' היה לי בלב חור שחור, הרגשתי שאני טיפשה ושווה פחות, וזה פגע בכל תחום בחיים שלי באופן עמוק ביותר. היום יודעים לאבחן ויודעים לעזור לנו, יודעים שאנחנו לא פחות חכמים מילדים אחרים, אבל ילדים עם לקויות עדיין מתמודדים עם קושי גדול ועם פגיעה בדימוי העצמי. בגלל זה כל כך חשוב לי להגיד להם 'אל תדאגו, דברים משתנים, משתפרים, קשיים הופכים קלים יותר, בוודאי אם מטפלים בהם. לפעמים אפילו יוצא מהם משהו טוב. תראו אותי, הייתי התלמידה הכי גרועה בכיתה, והיום אני סופרת מצליחה'".
המהדורה המחודשת מציגה בעיקר שינוי צורני, אבל שם טוב מודה ששמחה על ההזדמנות לעדכן מעט את הטקסט. למשל, להקדיש אותו למורה שהצילה אותה, וגם להשמיט ממנו כל אזכור לסיגריות. "לפני יותר מ־25 שנים, כשכתבתי את הספר, עישנתי סיגריות, והדוד של מתי, זה שעוזר לה לחלץ את עצמה מהצרה שלה, גם מעשן. עכשיו במהדורה המחודשת הורדתי לו את הסיגריות. זה לא בריא לו".
התגובות שזרמו אל שם טוב במהלך השנים – בעיקר במפגשים עם ילדים – גרמו לה להאמין שסיפורים הם כלי רב חשיבות כדי לחולל שינוי אמיתי בחייהם של ילדים. "לפני שנים הגעתי לבית ספר כלשהו לפגוש ילדים בכיתות ג'. היה מאוד קשה. המורות היו בטלפון, הילדים השתוללו, לא הייתה שום הכנה למפגש. שבוע אחר כך הייתי אמורה להגיע שוב, לכיתה אחרת, ושקלתי לא להגיע. לא התחשק לי לסבול שוב במפגש, אבל לא היה לי לב לבטל.
"כשהגעתי, חיכתה לי בשער בית הספר אימא, ואמרה לי במבטא צרפתי כבד שהם עולים חדשים, ושהבת שלה, בכיתה ג', סובלת מקשיים רגשיים, מסרבת לפתוח מחברת ולא מוכנה לכתוב מילה. הם לקחו אותה לריפוי בעיסוק ולרכיבה טיפולית, וכהורים הם נמצאים בקושי גדול עם הפער התרבותי. האימא סיפרה לי שאחרי המפגש איתי הילדה חזרה הביתה ואמרה 'אימא, פגשתי אישה שהיא אני', וביקשה מחברת כדי לכתוב את הסיפור שלה. בעיניי אין תגמול גדול מזה, אין. זה קורה לי הרבה סביב הספר הזה. ילדים משתפים בקושי שלהם, ניגשים להגיד 'גם אני כזה', או משתפים בקושי אחר. אני מספרת סיפור על התגברות אמיתית על קושי שהם יכולים להזדהות איתו או עם שכמותו, וזה נותן להם כוח וגם תקווה. ככה אני מרגישה על בסיס יומיומי".
לא את כל האמת
איך משפיעה התקופה הנוכחית על מפגשים עם ילדים?"אחרי שבעה באוקטובר חשבתי שלא אוכל ללכת ולדבר עם ילדים. מה אני אגיד להם? כשהלכתי, גיליתי שהם לא רוצים לדבר איתי על מה שקורה עכשיו. יש דמויות אחרות בחייהם שיודעות איך לתווך להם את המציאות המורכבת. לשמחתי הם גם לא מבקשים את זה ממני. כשאני פוגשת אותם, הם רוצים לדבר איתי על ספרים וסיפורים. אני מרגישה שאני יכולה לתת להם פתח לקבל את הכוח של הספרות בלי לקשר אותו מיידית למציאות העכשווית ולמלחמה, כי זה מה שספרות ילדים עושה – נותנת כוח ומחזקת בהמון אופנים.
"אם אני קוראת על ילדה שמתגברת על לקות למידה, או על ילד בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק בשנים שלפני המלחמה, שמתמודד עם הרבה קשיים, כמו בספר שלי 'אני לא גנב' – בתוך תוכו הקורא מבין שאפשר להתגבר, או שהוא מפתח אמפתיה ויכולת להסתכל על העולם מנקודת מבט של מישהו אחר, וגם זה נותן כוח".
את מרגישה שיש שינוי במפגשים מאז פרוץ המלחמה?
"יש משהו שחוזר על עצמו בכל מפגש – השאֵלה האם אכתוב על מה שקרה עכשיו. ואני אומרת להם שאני, כסופרת, לא יכולה לכתוב על המלחמה ועל מה שקורה כרגע, כי אין לי שום מרחק מהאירוע. אנחנו בתוך הדבר, ואני לא יכולה להסתכל עליו מבחוץ. כדי לכתוב ספרות, לא עדות, אני צריכה מרחק. יש עוד דבר: יותר מתמיד אני מרגישה את האחריות שיש לנו, סופרי הילדים, כלפי הקהל שלנו".
סופרת הילדים תמי שם טוב. צילום: אריק סולטןאיזו אחריות את לוקחת על עצמך כסופרת ילדים? הרי אחריות חינוכית ופדגוגית לא תמיד עולה בקנה אחד עם מטרות אמנותיות.
"אני אף פעם לא רוצה לכתוב ספרות דידקטית. האחריות שלי היא לספק חוויה אמנותית, אסתטית ורגשית, כמו בכתיבה למבוגרים. ודאי שהעולם הערכי שלי בא איתי, ואני לא יכולה לנתק אותו ממי שאני. אם אני כותבת ספר שקורצ'אק הוא דמות מרכזית בו, בוודאי שאני עצמי מתפעלת מהתפיסה ההומניסטית שלו, וממחישה אותה באהבה. אבל אני לא כותבת כשבראש שלי הניסיון להטמיע ערכים.
"האחריות היא להתחשב בגיל וביכולת הקוגניטיבית והרגשית של הנמענים שלי. מצד אחד לגונן, ומצד שני לא לגונן מדי, כדי שילדים יגדלו להיות אנשים שיודעים להתמודד בלי שמסתירים מהם את האמת. כמו שאומרים בבית הספר להוראת השואה ביד ושם, 'צריך לספר לילדים את האמת אבל לא את כל האמת'. מצד אחד לא לשקר, מצד שני לא לפגוע בנפש הרכה שלהם. צריך למצוא דרכים איך לומר אמת בלי לשבור ובלי מניפולציות. זאת אחריות עצומה, כי נפש ילדית היא נפש סופגת, ואין לה את המגננות ואת הפילטרים שמתפתחים בהמשך.
"בהקשר החינוכי אני נצמדת ללאה גולדברג, שאומרת שהחינוכי בספרות ילדים הוא משני, כי ספר טוב מבחינה אמנותית, יהיה בהכרח גם חינוכי; חינוכי במובן העמוק של המילה. אם ספר הוא קודם כול 'חינוכי', אז לא בטוח שהוא ייתן את החוויה האמנותית, ואני מעדיפה אותה. אני קראתי בגיל צעיר ספרי שואה שצילקו אותי. נחשפתי לדברים שלא הייתי צריכה להיחשף אליהם מבחינת הגיל. עד שכבר למדתי לקרוא, קפצתי למדף ספרי השואה ונחשפתי לחומרים שנכנסו לתוכי עמוק מדי. לא הייתי יכולה לישון, חלמתי שאני שם, עומדת בסלקציה, דברים מאוד קשים. כשהגעתי לכתוב על השואה נמנעתי מאלימות גרפית, והדגשתי את החסד שהיה בתוך התופת".
העיסוק בנושאים קשים כמו השואה, מציף את שאלת הכתיבה לילדים בתקופה הזו, ודאי לילדים שחוו מקרוב טראומה קשה, כמו ילדי העוטף וכאלה שמפונים מביתם לאורך זמן. שם טוב סבורה כי עדיף להימנע מהתייחסות ישירה, ולהשקיע ביצירת מודלים להזדהות איתם.
"כשאת קוראת סיפור שיש בו נגיעות בחוויה שלך ואת פוגשת דרכי התמודדות, את עוברת דרך גיבור אחר את הדרך ואת ההתגברות, וזה כאילו שאת עצמך התגברת תוך כדי קריאה. זה נותן המון כוח. מאד מוצלח בעיניי שמי שנותן את הפתרון לבעיה בספר הוא הילד, לא המבוגר, ושהטוב מנצח. ספר – גם אם הוא מפחיד, גם אם הוא מעלה טריגרים, ועכשיו אפילו המילה 'בית' מעלה טריגר – בכל זאת הוא מרחב מוגן, הוא לא המציאות. ואם הוא ספר ילדים, בדרך כלל הסוף שלו יהיה טוב, או לפחות לא קטסטרופלי. זה מאפשר התמודדות, התרגלות, אימון".
לא ויתר על השם
שם טוב, ילידת קריית־אונו, נולדה לאב שעלה מעיראק ולאם שעלתה מדרום אפריקה. אל הכתיבה הגיעה כמעט במקרה. לקראת סוף שנות העשרים שלה היא חיה בניו־יורק ועבדה כמזכירה של שיפוצניק ישראלי. יום אחד, מרוב שעמום, החלה לכתוב סיפור שהתגבש לכדי ספרה הראשון, "רק בשביל מילי", שזכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער. עם השנים כתבה ביוגרפיות של דמויות משמעותיות בארץ ובעולם, בהם אליעזר בן־יהודה, אלכסנדר גרהם בל, מארי קירי, אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד ועוד."סבא סביח", שיצא לאור ב־2017, נכתב בהשראת התמודדות נוספת משנות ילדותה של שם טוב: שמו של אביה, סביח. כשהאב עלה ארצה בגיל 18, פקידי העלייה הציעו לו לשנות את שמו. "כאן בארץ, כל הסביחים הופכים להיות צבי", אמרו לו. האב סירב לשנות את שמו ונותר נאמן לו עד סוף ימיו. "הוא מעולם לא התבייש במוצא שלו, להפך – הוא התגאה בו. הוא לא ראה בשורשים שלו מקור לבושה או לאי נוחות, והתגאה במנהגים, באוכל, במוזיקה ובעושר שיש בתרבות הערבית שלו. כשהציעו לו ולעוד רבים לשנות את השם, הוא זיהה את הניסיון למחוק עבר ומסורות וזהויות לטובת כור ההיתוך הישראלי, וסירב לשתף עם זה פעולה. אבל אני, כילדה, התביישתי. לכולם היו שמות עבריים, ולאבא שלי שם ערבי.
המשך