תגובה לוויכוח ודעתי האישית- ארוך!!
קודם כל, תרשו לי להתנצל על ההודעות מהבוקר של חברי השבוזים שנשארו לארגן קצת ציוד בבסיס. בקשר לוויכוח: תראו, גם אני לא הייתי מעולם במלחמה (אני לא הרבה יותר גדול ממכם על תשכחו), אבל כן הייתי בקרב או שניים, ובאופן כללי (כמו רוב החיילים הקרביים בצה``ל), טעמתי קצת מטעם הלוחמה ושפיכות הדמים. עכשיו אני לא איזה יפה נפש שיגיד לכם כמה שזה נורא ואכזרי וברברי- למרות שזה ככה. אני מבין שלעיתים המצב ``תקוע`` במין מאזן נוראי של חצי דיונים-חצי מלחמה, ויש צורך בפעולה צבאית ש``תנער`` את כל המערכת בין שתי המדינות/עמים. השאלה היא- האם זהו אכן המצב כיום? אין ספק שעל פיגוע כמו הפיגוע ביום שישי בלילה יש להגיב בשיא החומרה: *מדינת ישראל לא תרשה שישפכו את דם ילדיה, ועל כל פיגוע כזה צריך לפחות ראש-טרור אחד בשטחים לאבד את ראשו*. -פורשת כנפיים דיברה על זכויותיהם כעם, ואני אומר: מצויין. אם הם רוצים במלחמה הרי שזאת זכותם כאומה, ועליהם להילחם על זכויותיהם (בניגוד לימים בהם נלחמו שאר מדינות ערב את המלחמות האלה במקומם.). אבל: יש מלחמה, ויש מלחמה. יש להבדיל בין שני סוגי הלחימה: יש את המצב ה``תקין`` כביכול- בוא אני נילחם באיש תנזים (שהוא איש צבא מאומן וחמוש לכל דבר) פנים אל פנים, ובו סיכויינו כשני לוחמים לנצח או למות שווים- בהתאם לרמתו האישית של הלוחם. מנגד יש את המצב הנוראי והלא אנושי אפילו, שבוא מתפוצצים מחבלים בלב רחבה מוצפת בילדים שבאו למסיבה. זוהי לוחמת הפחדנים, שכן ברור מראש שידו של המחבל החמוש והממולכד תצא על העליונה מול חבורת ילדים תמימה. משהבדלנו בין שני סוגי המצבים, אני חוזר ואומר, שאם בטוחים הפלסטינאים כי המלחמה היא האופציה הנכונה והכדאית ביותר בשבילם- זכותם להילחם בנו, אבל חובתם (כאומה וכבני אדם אפילו) לעשות זאת בדרכים בהם עומד חייל מול חייל, ולא חייל מול ילדים משליכי אבנים או לחילופין מחבל ממולכד מול ילדים חוגגים. מקווה שהבהרתי את כוונתי. בקשר להודעה בשם ``אינתיפאדה ישראלית``:בתקופת השיא של ``אינתיפאדת אל-עאקצה``, לקחו אותנו ``לתפוס קו`` בשטחים, ודווקא באיזור בו המשימה הייתה לחצוץ בין ההמון הערבי לחרדים (אתם בטח כבר מבינים איפה זה היה). אמנם חווינו רק ``התקפה`` אחת של ההמון הערבי, אבל באחד הימים, השקטים דווקא, ראיתי בזווית העין חבורת ``אברכים`` צעירים (אני חושב שזהו המונח אבל לא בטוח) נוזפים, דוחפים ומקללים חייל סמ``ג (סיירת מגב) מסכן, שעמד חסר אונים מול זעמם. הם דחפו וניערו אותו כדי שילך ותקוף את האספסוף הערבי שהתאסף לו בקצה הרחוב, ואני חשבתי לי ``על מי אני שומר פה בכלל? אם שני הצדדים ברחוב (הרחוב משמש כתמונה מוקטנת של הזירה כמובן) רוצים כל-כך מלחמה, למה אני צריך לחטוף ולחצוץ ביניהם? אולי עדיף לזוז הצידה, ולתת לשני הצדדים לטעום קצת אחד מהשני, זה עשוי לשנות את כיוון מחשבתם``. נקודה למחשבה... מדוע צריך חייל ישראלי להתעמת עם חבורה משולהבת והיסטרית של חרדים זועמים, עליהם הוא מוצב למשמר ומגן? ולסיכום נושא אחר: זכויות האדם של הערבים והיהודים: כאן אין מקום לוויכוח, בנאדם הוא בנאדם, וחובתינו כבני אדם כמוהו להגן על זכויותיו. מצד שני אין האמירה כוללת בתוכה גם את אנשי החמאס והמחבלים, אשר כמוני לדוגמה (כחייל), בחרו לעצמם את דרך הלוחמה המוצהרת, ובכך התירו את דמם לזה אשר ידו תגבר בלחימה. מקווה שזה באורך קריא, ושלא טחנתי לכם יותר מדי את המוח אשמח לשמוע תגובות רציניות, אך אנא קיראו את כל ההודעה, ואל תיתפסו למשפט אחד שקפץ לעיניים. יום נעים יוני