אורחים בפורום
New member
צריך עזרה בשינוי נרטיב פנימי הרסני
צריך עזרה בשינוי נרטיב פנימי הרסני
שלום,
הייתי בטיפולים שונים כולל CBT, ועשיתי טבלאות לשינוי חשיבה, בגדול יש לי המון ידע על פסיכולוגיה והבנה ומודעות..
כמובן זה נובע מכך שגדלתי עם המון בעיות וחיפשתי פתרונות. הבעיה העיקרית שאני צריך עזרה היא כזו: אני מבין בשכל שצריך לקחת אחריות על המחשבות והרגשות שלי, ועל המציאות החיצונית שכן בשליטתי.
מכיר את בעיית הקרבן לעומת פרו אקטיבי ועוד דוגמאות, ואני יכול לייעץ לאחרים מצויין
הבעיה העיקרית אצלי היא ככל הנראה מערכת הפעלה בעייתית שפועלת מאחורי הקלעים (תת מודע וכו') התמכרות למציאות של סבל – שרק ממנה אני יכול לחוות את עצמי ממש נוכח בעולם, ומתוך כך לפנטז ולקבל את ה"רווח המשני" של חיבור לדברים שאני זוכר שאני רוצה או רציתי בעבר, כל פעם לשבור את הלב מחדש בכל התחומים של החיים. אם אני מנסה לקחת אחריות כי היום אני מבין שלא צריך לוותר על החלומות והשאיפות גם כשטוב לי בחיים, מתחיל לכתוב את המחשבות ולענות להן בצורה הגיונית, לתרגל מדיטציה, לישון נורמלי וכו'. אז מה שקורה זה שככל הנראה יש פחד עמוק מוויתור על צרכים עמוקים של שייכות וריגושים. לשאלה למה זה קרה, בקצרה – כמובן החל בילדות בבית מאוד בעייתי, בתור ילד חווית מציאות כסבל ובריחה לחלומות, מה שגרר בעיות קשב וזה הזין את הנרטיב שאני קרבן ולא שייך כי נכשלתי בלימודים וההורים לא הסתירו את אכזבתם, אח"כ לחזרה בתשובה לכמה שנים, ותמיד פנטזיות של נפילה וקימה מחדש כמו הספינקס.
אוקי אז היום אני מבין שיש מקום לחלומות ויש מקום למציאות חיובית ואני לא צריך להיות קרבן של אירועי העבר, הכל טוב ויפה אבל יש כאן בעיה שאין בעצם שום עוגן חיובי אחר במציאות חוץ מהנרטיב של קרבן/סובל. קראתי הסבר על כך שככל שאנשים סבלו בשביל משהו ככה יותר קשה להם לוותר עליו כי זה כאילו סבלנו לשווא, הדוגמא הכי טובה זה דווקא מפוליטיקה של מלחמות: למשל הפלשתינים שיכלו לקבל ב 47 מדינה בגבולות סבירים, אבל אמרו אנחנו רוצים את ה-כ-ל, מאז נשפך המון דם. עכשיו הסכמה לגבולות 67 זה כאילו להגיד לכל הורי ה"שהידים" ילדיכם מתו לשווא, יכולנו כבר מזמן לחיות בצורה סבירה לצד ישראל, כי את חיפה ותל אביב כבר לא נשחרר לעולם.. אני לא נוקט דעה פוליטית אבל זו המציאות ופוליטיקאים מכל הצדדים רוכבים על זה. כמובן זה קורה אצל כל אחד מאיתנו, אבל במינונים שונים. אז אצלי מה שקרה זה שהבנתי בשנים האחרונות שרוב הסבל שלי לא הכרחי, אבל החלק החווה והנרטיב שיושב עמוק בזהות שלי לא מבין את זה, ולכן ככל הנראה אני כל פעם מגיע לכך שאין לי כסף, או לא ישנתי כל הלילה ואז אני עייף בעבודה, ואז שוב חוויית הקרבן מקבלת מענה, מתאהב במשהו חסר סיכוי, ואז אני בדיכאון ומסכן, או לא אוכל מסודר ואז מרגיש רע וכן הלאה והכל ע"י מניפולציות של המח שמשכנע אותי שככה נכון לעשות :/
בגלל שראיתי איך אבא שלי עושה את זה כלפי אחרים ומאשים את כל העולם אז אני לפחות את זה לא עושה, ואני נמנע מלהוציא את זה על אחרים – "אתם אשמים תפצו אותי".
איך אני בינואר 2016 משנה את הנרטיב הזה באופן קבוע? הרי אם כל שאר המציאות נשארת אותו הדבר אז אין לי סיכוי נגד הנטייה לסבל רק ע"י כתיבת תשובות נורמאליות למחשבות אוטומטיות, או שכן אם עושים את זה כל יום?
מה העוגן המציאותי (לא דברים הזויים כמו חזרה בתשובה) החיובי שאני יכול להשתמש בו כדי לשנות את הנרטיב העיקרי ואז בהדרגה להתנקות מהרגלים רעים בלי להרגיש שאני מאבד את עצמי או מוותר על שאיפות חשובות?
המצב הנפשי שלי רוב הזמן לאחרונה קשה מאוד אז בבקשה, מי שמבינים את רוח הדברים, להתייחס ולעזור
תודה!
צריך עזרה בשינוי נרטיב פנימי הרסני
שלום,
הייתי בטיפולים שונים כולל CBT, ועשיתי טבלאות לשינוי חשיבה, בגדול יש לי המון ידע על פסיכולוגיה והבנה ומודעות..
כמובן זה נובע מכך שגדלתי עם המון בעיות וחיפשתי פתרונות. הבעיה העיקרית שאני צריך עזרה היא כזו: אני מבין בשכל שצריך לקחת אחריות על המחשבות והרגשות שלי, ועל המציאות החיצונית שכן בשליטתי.
מכיר את בעיית הקרבן לעומת פרו אקטיבי ועוד דוגמאות, ואני יכול לייעץ לאחרים מצויין
הבעיה העיקרית אצלי היא ככל הנראה מערכת הפעלה בעייתית שפועלת מאחורי הקלעים (תת מודע וכו') התמכרות למציאות של סבל – שרק ממנה אני יכול לחוות את עצמי ממש נוכח בעולם, ומתוך כך לפנטז ולקבל את ה"רווח המשני" של חיבור לדברים שאני זוכר שאני רוצה או רציתי בעבר, כל פעם לשבור את הלב מחדש בכל התחומים של החיים. אם אני מנסה לקחת אחריות כי היום אני מבין שלא צריך לוותר על החלומות והשאיפות גם כשטוב לי בחיים, מתחיל לכתוב את המחשבות ולענות להן בצורה הגיונית, לתרגל מדיטציה, לישון נורמלי וכו'. אז מה שקורה זה שככל הנראה יש פחד עמוק מוויתור על צרכים עמוקים של שייכות וריגושים. לשאלה למה זה קרה, בקצרה – כמובן החל בילדות בבית מאוד בעייתי, בתור ילד חווית מציאות כסבל ובריחה לחלומות, מה שגרר בעיות קשב וזה הזין את הנרטיב שאני קרבן ולא שייך כי נכשלתי בלימודים וההורים לא הסתירו את אכזבתם, אח"כ לחזרה בתשובה לכמה שנים, ותמיד פנטזיות של נפילה וקימה מחדש כמו הספינקס.
אוקי אז היום אני מבין שיש מקום לחלומות ויש מקום למציאות חיובית ואני לא צריך להיות קרבן של אירועי העבר, הכל טוב ויפה אבל יש כאן בעיה שאין בעצם שום עוגן חיובי אחר במציאות חוץ מהנרטיב של קרבן/סובל. קראתי הסבר על כך שככל שאנשים סבלו בשביל משהו ככה יותר קשה להם לוותר עליו כי זה כאילו סבלנו לשווא, הדוגמא הכי טובה זה דווקא מפוליטיקה של מלחמות: למשל הפלשתינים שיכלו לקבל ב 47 מדינה בגבולות סבירים, אבל אמרו אנחנו רוצים את ה-כ-ל, מאז נשפך המון דם. עכשיו הסכמה לגבולות 67 זה כאילו להגיד לכל הורי ה"שהידים" ילדיכם מתו לשווא, יכולנו כבר מזמן לחיות בצורה סבירה לצד ישראל, כי את חיפה ותל אביב כבר לא נשחרר לעולם.. אני לא נוקט דעה פוליטית אבל זו המציאות ופוליטיקאים מכל הצדדים רוכבים על זה. כמובן זה קורה אצל כל אחד מאיתנו, אבל במינונים שונים. אז אצלי מה שקרה זה שהבנתי בשנים האחרונות שרוב הסבל שלי לא הכרחי, אבל החלק החווה והנרטיב שיושב עמוק בזהות שלי לא מבין את זה, ולכן ככל הנראה אני כל פעם מגיע לכך שאין לי כסף, או לא ישנתי כל הלילה ואז אני עייף בעבודה, ואז שוב חוויית הקרבן מקבלת מענה, מתאהב במשהו חסר סיכוי, ואז אני בדיכאון ומסכן, או לא אוכל מסודר ואז מרגיש רע וכן הלאה והכל ע"י מניפולציות של המח שמשכנע אותי שככה נכון לעשות :/
בגלל שראיתי איך אבא שלי עושה את זה כלפי אחרים ומאשים את כל העולם אז אני לפחות את זה לא עושה, ואני נמנע מלהוציא את זה על אחרים – "אתם אשמים תפצו אותי".
איך אני בינואר 2016 משנה את הנרטיב הזה באופן קבוע? הרי אם כל שאר המציאות נשארת אותו הדבר אז אין לי סיכוי נגד הנטייה לסבל רק ע"י כתיבת תשובות נורמאליות למחשבות אוטומטיות, או שכן אם עושים את זה כל יום?
מה העוגן המציאותי (לא דברים הזויים כמו חזרה בתשובה) החיובי שאני יכול להשתמש בו כדי לשנות את הנרטיב העיקרי ואז בהדרגה להתנקות מהרגלים רעים בלי להרגיש שאני מאבד את עצמי או מוותר על שאיפות חשובות?
המצב הנפשי שלי רוב הזמן לאחרונה קשה מאוד אז בבקשה, מי שמבינים את רוח הדברים, להתייחס ולעזור
תודה!
