צריכה זריקת עידוד
היי לכולם! אז ככה- יצאתי מהארון בפני הוריי לפני כחצי שנה. אני חיה בזוגיות מאושרת מזה מס' שנים. לקח לי הרבה זמן להעיז ולדבר עם הוריי (וזה גם רק אחרי שאימי התעמתה איתי ודחקה אותי לפינה אחרי הרבה זמן של חשדות). מאז אין לי מנוח מהוריי, בעיקר מאמי. היא לא מניחה לי. היא לא מפסיקה לבכות ולהאשים אותי שאני הורסת את המשפחה ואת עצמי ועל זה שהיא בדיכאון בגללי והתחילה לקחת כדורים להרגעה. אני באמת כואבת את כאבה ובאיזשהו מקום מבינה אותה ואת המצוקה שלה. אני בת למשפחה שמרנית מאוד וכל הסיפור הזה ממש גדול עליהם. הם לא מפסיקים לדבר איתי על מה יגידו במשפחה אם יידעו. אמא שלי משקרת המון למשפחה על 'למה אני עדיין לא נשואה' והיא ממש מתוסכלת מזה. קשה לי לראות אותה בוכה ככה וממורמרת. אבא שלי כמעט לא מחייך וגם האחים שלי קצת התרחקו ממני. אני יודעת שאפשר להגיד 'אם הם לא מקבלים אותך אז שיקפצו' אבל זה לא עובד ככה. אני אוהבת את המשפחה שלי וחשוב לי שהם יתמכו ויאהבו אותי איך שאני. אני קשורה מאוד לאחים שלי וכואב לי מאוד לראות את הוריי ככה. זה ממש משפיע לי על החיים ואני מוצאת את עצמי ממש בוכה לפעמים על הכאב שלהם ושהלוואי והייתי יכולה להקל מעט על הכאב הגדול הזה. אימי הבהירה לי מפורשות שהיא לא תקבל בחיים את אורח חיי ולא את זוגתי. היא מאשימה אותה בלי סוף ש"אני כזאת" ולדעתה אני עוד יכולה "להציל את עצמי". היא מדברת הרבה על העתיד שלי ועל הצורך של כל אישה להביא ילדים לעולם ועל איך אני מסוגלת לוותר על זה. דיברתי איתה פעם אחת במרומז על כך שיש עוד אופציות להביא ילדים אבל היא ישר קטעה אותי ואמרה בכעס באם אני רוצה באמת להרוג אותם ולהרוס הכל אז זה יהיה הדבר שיגרום לזה. מאז אני לא מדברת על זה וכל פעם שהיא מזכירה את עניין הילדים אני שותקת ולא מזכירה את הנושא כדי לא לצער אותה יותר. אני יודעת שזה נישמע שאני אולי מתחשבת בהם יותר מדי אבל קשה לי שלא. הם ההורים שלי והכאב שלהם אוכל אותי. אני רואה את העצב בעיניים והצער ואני רוצה להקל עליו אבל אין לי איך... קשה לי מאוד. אני מרגישה לפעמים שאין לי כוחות יותר להתמודד איתם. בא לי לברוח רחוק מהם אבל אני יודעת שזה לא הפתרון. המשפחה שלי קצת קיצונית בערכים והדעות שלה אבל אני אוהבת אותם מאוד. מה אתם אומרים? יהיה טוב? יש אור בקצה המנהרה?
היי לכולם! אז ככה- יצאתי מהארון בפני הוריי לפני כחצי שנה. אני חיה בזוגיות מאושרת מזה מס' שנים. לקח לי הרבה זמן להעיז ולדבר עם הוריי (וזה גם רק אחרי שאימי התעמתה איתי ודחקה אותי לפינה אחרי הרבה זמן של חשדות). מאז אין לי מנוח מהוריי, בעיקר מאמי. היא לא מניחה לי. היא לא מפסיקה לבכות ולהאשים אותי שאני הורסת את המשפחה ואת עצמי ועל זה שהיא בדיכאון בגללי והתחילה לקחת כדורים להרגעה. אני באמת כואבת את כאבה ובאיזשהו מקום מבינה אותה ואת המצוקה שלה. אני בת למשפחה שמרנית מאוד וכל הסיפור הזה ממש גדול עליהם. הם לא מפסיקים לדבר איתי על מה יגידו במשפחה אם יידעו. אמא שלי משקרת המון למשפחה על 'למה אני עדיין לא נשואה' והיא ממש מתוסכלת מזה. קשה לי לראות אותה בוכה ככה וממורמרת. אבא שלי כמעט לא מחייך וגם האחים שלי קצת התרחקו ממני. אני יודעת שאפשר להגיד 'אם הם לא מקבלים אותך אז שיקפצו' אבל זה לא עובד ככה. אני אוהבת את המשפחה שלי וחשוב לי שהם יתמכו ויאהבו אותי איך שאני. אני קשורה מאוד לאחים שלי וכואב לי מאוד לראות את הוריי ככה. זה ממש משפיע לי על החיים ואני מוצאת את עצמי ממש בוכה לפעמים על הכאב שלהם ושהלוואי והייתי יכולה להקל מעט על הכאב הגדול הזה. אימי הבהירה לי מפורשות שהיא לא תקבל בחיים את אורח חיי ולא את זוגתי. היא מאשימה אותה בלי סוף ש"אני כזאת" ולדעתה אני עוד יכולה "להציל את עצמי". היא מדברת הרבה על העתיד שלי ועל הצורך של כל אישה להביא ילדים לעולם ועל איך אני מסוגלת לוותר על זה. דיברתי איתה פעם אחת במרומז על כך שיש עוד אופציות להביא ילדים אבל היא ישר קטעה אותי ואמרה בכעס באם אני רוצה באמת להרוג אותם ולהרוס הכל אז זה יהיה הדבר שיגרום לזה. מאז אני לא מדברת על זה וכל פעם שהיא מזכירה את עניין הילדים אני שותקת ולא מזכירה את הנושא כדי לא לצער אותה יותר. אני יודעת שזה נישמע שאני אולי מתחשבת בהם יותר מדי אבל קשה לי שלא. הם ההורים שלי והכאב שלהם אוכל אותי. אני רואה את העצב בעיניים והצער ואני רוצה להקל עליו אבל אין לי איך... קשה לי מאוד. אני מרגישה לפעמים שאין לי כוחות יותר להתמודד איתם. בא לי לברוח רחוק מהם אבל אני יודעת שזה לא הפתרון. המשפחה שלי קצת קיצונית בערכים והדעות שלה אבל אני אוהבת אותם מאוד. מה אתם אומרים? יהיה טוב? יש אור בקצה המנהרה?
