NoMoreDayDreaming
New member
צריכה לפרוק. אין עם מי לדבר.
באוגוסט 2016 נפרדתי מהחבר. מאז לא הייתי עם אף אחד. תציצו מהר בלוח השנה. ראיתם? יופי. שנתיים. שנתיים! למקרה שלא הדגשתי את העניין מספיק - שנתיים!!!!!!
לתומי, חשבתי שאני מתמודדת עם זה לא רע. "לתומי", זו מילת המפתח.
ואז התחילו החלומות.
חלמתי על מישהו מהעבודה. עכשיו אני מתפחדת להסתכל לו בעיניים. אם אני רואה אותו בא לכיווני, אני מעמידה פנים שאני בטלפון או משהו, או שאני בדיוק צריכה ללכת. אני לא מבינה למה דווקא עליו חלמתי. אני לא נמשכת אליו בכלל. אם הייתי חולמת על הבוס, מילא... הייתי מבינה. אני מקבלת פיק בירכיים רק מלחשוב עליו, אבל הבחור הזה? בכלל לא הטעם שלי.
אח"כ חלמתי על מישהו שהכרתי בתיכון. אמנם היתה תקופה קצרה באותם ימים שהייתי דלוקה עליו, אבל עברו 15 שנה מאז! לא חשבתי עליו, לא זכרתי שהוא קיים בכלל. כמה ימים אח"כ חלמתי עליו שוב! עכשיו - אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. אני אשכרה הלכתי לחפש אותו בפייסבוק ושקלתי לכתוב לו הודעה. מזל שלא הצלחתי לחשוב מה לכתוב לו, אחרת כבר הייתי שולחת לו הודעה.
היה חלום אחד (לא זוכרת מי היה שם ומה קרה שם), אבל התעוררתי באמצע הלילה והבנתי שאני חווה אורגזמה. בחיים לא קרה לי כזה דבר.
וכפי שציינתי בכותרת, אין לי עם מי לדבר על דברים כאלו, ואני הרגשתי צורך עז להוציא את המידע הזה החוצה, ואז נזכרתי על קיומו של הפורום הזה (שהייתי פוקדת לא מעט לפני כחמש שנים, פחות או יותר), ובאתי לפרוק.
פרקתי. מחשבות? הערות? הארות? עצות?
*עצת "תמצאי מישהו" לא תעבוד במקרה שלי, אז אל תנסו אפילו. ניסיתי "למצוא מישהו" באינטרנט - לא עבד, אני לא יכולה להביא את עצמי להיפגש עם אדם זר ש"פגשתי" באתר היכרויות. "למצוא מישהו" בחיים "האמיתיים" הוכח כבלתי אפשרי. אני בבית או במשרד או יוצאת להסתובב בקניונים למיניהם. בקניונים אני הרבה פעמים לבד, יושבת לקפה או סושי, מסתובבת בחנויות - טרם מישהו ניסה "להתחיל איתי". כל כמה חודשים אני יוצאת עם חברה ל"סרט ומסעדה", אבל גם במקרים האלו לא הכרתי אף אחד. כולם מסביבי טוענים שאני "כמה יפה, ככה מפחידה", בקטע של גברים מפחדים לגשת אליי כי אני פשוט "טו מאצ'". אני לא קונה את זה. אני חושבת שאני רגילה לגמרי ואף פחות, ואם לא ניגשים אליי זה בטח כי אני משדרת וייב של סנובית. אני לא מתכוונת לשדר אותו, אבל יש לי הרגשה שזה מה שקורה.
לסיכום, כואבת לי היד, ולא כי אני כותבת הרבה. וזה עצוב יותר משזה מצחיק.
באוגוסט 2016 נפרדתי מהחבר. מאז לא הייתי עם אף אחד. תציצו מהר בלוח השנה. ראיתם? יופי. שנתיים. שנתיים! למקרה שלא הדגשתי את העניין מספיק - שנתיים!!!!!!
לתומי, חשבתי שאני מתמודדת עם זה לא רע. "לתומי", זו מילת המפתח.
ואז התחילו החלומות.
חלמתי על מישהו מהעבודה. עכשיו אני מתפחדת להסתכל לו בעיניים. אם אני רואה אותו בא לכיווני, אני מעמידה פנים שאני בטלפון או משהו, או שאני בדיוק צריכה ללכת. אני לא מבינה למה דווקא עליו חלמתי. אני לא נמשכת אליו בכלל. אם הייתי חולמת על הבוס, מילא... הייתי מבינה. אני מקבלת פיק בירכיים רק מלחשוב עליו, אבל הבחור הזה? בכלל לא הטעם שלי.
אח"כ חלמתי על מישהו שהכרתי בתיכון. אמנם היתה תקופה קצרה באותם ימים שהייתי דלוקה עליו, אבל עברו 15 שנה מאז! לא חשבתי עליו, לא זכרתי שהוא קיים בכלל. כמה ימים אח"כ חלמתי עליו שוב! עכשיו - אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. אני אשכרה הלכתי לחפש אותו בפייסבוק ושקלתי לכתוב לו הודעה. מזל שלא הצלחתי לחשוב מה לכתוב לו, אחרת כבר הייתי שולחת לו הודעה.
היה חלום אחד (לא זוכרת מי היה שם ומה קרה שם), אבל התעוררתי באמצע הלילה והבנתי שאני חווה אורגזמה. בחיים לא קרה לי כזה דבר.
וכפי שציינתי בכותרת, אין לי עם מי לדבר על דברים כאלו, ואני הרגשתי צורך עז להוציא את המידע הזה החוצה, ואז נזכרתי על קיומו של הפורום הזה (שהייתי פוקדת לא מעט לפני כחמש שנים, פחות או יותר), ובאתי לפרוק.
פרקתי. מחשבות? הערות? הארות? עצות?
*עצת "תמצאי מישהו" לא תעבוד במקרה שלי, אז אל תנסו אפילו. ניסיתי "למצוא מישהו" באינטרנט - לא עבד, אני לא יכולה להביא את עצמי להיפגש עם אדם זר ש"פגשתי" באתר היכרויות. "למצוא מישהו" בחיים "האמיתיים" הוכח כבלתי אפשרי. אני בבית או במשרד או יוצאת להסתובב בקניונים למיניהם. בקניונים אני הרבה פעמים לבד, יושבת לקפה או סושי, מסתובבת בחנויות - טרם מישהו ניסה "להתחיל איתי". כל כמה חודשים אני יוצאת עם חברה ל"סרט ומסעדה", אבל גם במקרים האלו לא הכרתי אף אחד. כולם מסביבי טוענים שאני "כמה יפה, ככה מפחידה", בקטע של גברים מפחדים לגשת אליי כי אני פשוט "טו מאצ'". אני לא קונה את זה. אני חושבת שאני רגילה לגמרי ואף פחות, ואם לא ניגשים אליי זה בטח כי אני משדרת וייב של סנובית. אני לא מתכוונת לשדר אותו, אבל יש לי הרגשה שזה מה שקורה.
לסיכום, כואבת לי היד, ולא כי אני כותבת הרבה. וזה עצוב יותר משזה מצחיק.