צריכה לפרוק ולתהות....
חזרתי לספר שעברתי את הגרידה בשבוע 22+6 ,מתקדם בעיקבות ממצא בדיקור מי שפיר שהיה לא תקין.(כתבתי על כך בעבר).
בימים שלפני הגרידה שידרתי עסקים כרגיל.ליוויתי את ילדיי למפגשים במסגרות החדשות,אני מורה אז הלכתי למבחני מעבר שעשינו וכן הלאה....ובלילות בכיתי ממה שמצפה לי.
והנה הגיע ה30.8 ואז הולכת לבי"ח כדי לבצע את ההכנות הכוללות הפסקת חיות ושימת למינרות. אם ביום הוועדה היו רגישים לנשים שמפסיקות הריון,הרי שביום הרגיש הזה שכחו את הרגישות.הרופאים בפעולתם היו בסדר,אך המיסביב....
הושיבו אותנו עם נשים שבאות לאולטרסאונד,או דיקור מי שפיר או לקיסרי למחורת ובינתיים משוחחות על העוברים שלהם בשמחה... הזמינו אותי ל11 כאשר התחילו הכל ב13:40,כך ששמעתי הכל וניסיתי לעצור את הדמעות בכוח.
אח"כ שלחו אותי לשימת האצות -12 במספר,הליך לא נעים בכלל ומלחיץ וגם לו היה צריך לחכות שעות ולא כי יש תור,כי פשוט הרופאה הלכה ואמרה שתחזור לקח לה איזה שעתיים לחזור.
אחרי לילה מורט עצבים ומחשבות חזרנו לבי"ח בבוקר ואז בגלל ההריון המתקדם נכנסתי שניה.ואז בהתאוששות שמים אותי ליד מישהי שילדה בן בקיסרי ואני צריכה לשמוע אותה מתרגשת עם בעלה ואז אני בוכה על הבן שאיבדתי.
חוזרים למחלקה מתאוששים הרבה זמן ואז ניגשים לשאול מה עם השחרור?
ואז מעכבים אותנו כי הרופאה לא מילאה הכל ופתאום באה זאת מהקבלה לדבר איתנו על קבורה.איך לא הכינו אותנו לזה? בכלל לא חשבנו....רצינו רק לסיים כבר עם היומיים האלו ולחזור הביתה.
חוזרים הביתה ואז צריך לטפל בילדים שב"ה יש והם בריאים וכל עולמינו,אז לא יוצא לנוח ולמחורת המשפחה עוזרת בהתחלות של מסגרות הלימוד.
ואני נשארת לבכות על כך שזה נגמר ככה.
ביום ראשון ובכלל כשאני יוצאת עם הילדים ואני רואה בטן הריונית'או אישה עם תינוק הלב נצבט.
מוצאת את עצמי בוכה לעיתים,אפילו בשיחות טלפון שדורשים בשלומי.
גיסתי היום ילדה בן וזה קשה לי וכששמעתי פשוט בכיתי....
אני מורה ולצערי אמרו לילדים שאני בחופשת מחלה,התחילו הורים לכתוב לי רפואה שלמה ולידה קלה. מה עושים?
חשבתי שהמנהלת תיכנס ותגיד משהו שיבינו שההריון לא הסתיים בידיים מלאות,אך אמרו שאני בחופשת מחלה והרי לא אגיע 15 שבועות.ב"ה אני בריאה ב"ה אך ,כרגע נפשית וגופנית כואב .
חזרתי לספר שעברתי את הגרידה בשבוע 22+6 ,מתקדם בעיקבות ממצא בדיקור מי שפיר שהיה לא תקין.(כתבתי על כך בעבר).
בימים שלפני הגרידה שידרתי עסקים כרגיל.ליוויתי את ילדיי למפגשים במסגרות החדשות,אני מורה אז הלכתי למבחני מעבר שעשינו וכן הלאה....ובלילות בכיתי ממה שמצפה לי.
והנה הגיע ה30.8 ואז הולכת לבי"ח כדי לבצע את ההכנות הכוללות הפסקת חיות ושימת למינרות. אם ביום הוועדה היו רגישים לנשים שמפסיקות הריון,הרי שביום הרגיש הזה שכחו את הרגישות.הרופאים בפעולתם היו בסדר,אך המיסביב....
הושיבו אותנו עם נשים שבאות לאולטרסאונד,או דיקור מי שפיר או לקיסרי למחורת ובינתיים משוחחות על העוברים שלהם בשמחה... הזמינו אותי ל11 כאשר התחילו הכל ב13:40,כך ששמעתי הכל וניסיתי לעצור את הדמעות בכוח.
אח"כ שלחו אותי לשימת האצות -12 במספר,הליך לא נעים בכלל ומלחיץ וגם לו היה צריך לחכות שעות ולא כי יש תור,כי פשוט הרופאה הלכה ואמרה שתחזור לקח לה איזה שעתיים לחזור.
אחרי לילה מורט עצבים ומחשבות חזרנו לבי"ח בבוקר ואז בגלל ההריון המתקדם נכנסתי שניה.ואז בהתאוששות שמים אותי ליד מישהי שילדה בן בקיסרי ואני צריכה לשמוע אותה מתרגשת עם בעלה ואז אני בוכה על הבן שאיבדתי.
חוזרים למחלקה מתאוששים הרבה זמן ואז ניגשים לשאול מה עם השחרור?
ואז מעכבים אותנו כי הרופאה לא מילאה הכל ופתאום באה זאת מהקבלה לדבר איתנו על קבורה.איך לא הכינו אותנו לזה? בכלל לא חשבנו....רצינו רק לסיים כבר עם היומיים האלו ולחזור הביתה.
חוזרים הביתה ואז צריך לטפל בילדים שב"ה יש והם בריאים וכל עולמינו,אז לא יוצא לנוח ולמחורת המשפחה עוזרת בהתחלות של מסגרות הלימוד.
ואני נשארת לבכות על כך שזה נגמר ככה.
ביום ראשון ובכלל כשאני יוצאת עם הילדים ואני רואה בטן הריונית'או אישה עם תינוק הלב נצבט.
מוצאת את עצמי בוכה לעיתים,אפילו בשיחות טלפון שדורשים בשלומי.
גיסתי היום ילדה בן וזה קשה לי וכששמעתי פשוט בכיתי....
אני מורה ולצערי אמרו לילדים שאני בחופשת מחלה,התחילו הורים לכתוב לי רפואה שלמה ולידה קלה. מה עושים?
חשבתי שהמנהלת תיכנס ותגיד משהו שיבינו שההריון לא הסתיים בידיים מלאות,אך אמרו שאני בחופשת מחלה והרי לא אגיע 15 שבועות.ב"ה אני בריאה ב"ה אך ,כרגע נפשית וגופנית כואב .
