צריכה עזרה במחשבות

[mmmikush]

צריכה עזרה במחשבות../images/Emo28.gif

שלום לכולן, קודם כל רציתי לברך את כולן על הפורום הזה. נהניתי מאד לקרוא כאן הודעות חכמות רגישות מבינות ולא מתנצלות. אני מקווה שהרגישות שלכן והחכמה המשותפת של כולן תאיר את עיני בהתלבטויות שלי. כל השנים ידעתי שאני לא רוצה ילדים. כבר כילדה אמרתי שלא יהיו לי ילדים, ואף פעם לא היה בי מין "רגש אימהי" שכזה. אני גם לא מהמתלהבות מכל תינוק שנמצא מסביבי. בקיצור - ילדים זה נחמד אצל אחרים, ובעיקר כשהם רחוקים. לאחרונה חל אצלי שינוי שמצליח לבלבל אותי ולהפחיד אותי. היכרתי מישהי (אני לסבית) לפני שנה. זו לא מערכת יחסים ראשונה אצלי, וממש לא אהבה ראשונה אצלי (אני בת 34) אבל זו פעם ראשונה שאני מרגישה שעם האישה הזו אני רוצה לבלות את כל חיי ולא אכפת לי משום דבר אחר. זו לא התאהבות שמסחררת לי את הראש. אולי זו בשלות או התבגרות ואולי זו פשוט הכימי המצויינת שביננו. בקיצור, זמן קצר אחרי שהכרתי אותה והיה לי ברור שזו האישה של חיי, אני העליתי ביוזמתי את עניין הילדים אבל הפעם לשם שינוי, לא אמרתי שאני לא רוצה ילדים (כמו שתמיד הייתי עושה) אלא להפך - אמרתי שאני רוצה! (אני חייבת להודות, שכמעט והתעלפתי כששמעתי את עצמי אותרת את זה). היא מאד רוצה ילדים, וברור לה שיהיו לה ילדים. היא היתה רוצה ששתינו נלד, אבל מסכימה (וזה היה התנאי שלי) שרק היא תלד. אבל הדברים לא כל כך פשוטים. פתאום נבהלתי. אולי רק נדמה לי שאני רוצה ילדים? איך זה שפתאום הכל השתנה אצלי? אחרי שהסברתי לכולם כמה אני לא רוצה ילדים, אחרי שנפרדתי ממישהי רק בגלל שהיא רצתה ילדים ואני לא, אחרי כל זה, פתאום דעתי משתנה? מה אם זה לא אמיתי? בקיצור, מאז שהתחילו לי המחשבות האלו, אני בספק גדול האם אני באמת רוצה ילדים או לא, ומה לעשות עם כל זה. (כמובן שחשבתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, ואולי אני גם אעשה את זה, אבל קודם אני רוצה לסדר לי קצת את הבלגן בראש). ומה אם שוב דעתי תשתנה, וזה יהיה אחרי שיהיו לנו ילדים? הרי ילד זה דבר בלתי הפיך. איך אני אצליח לשאת באחריות הזו היומיומית תוך ויתורים כל כך גדולים, אם זה לא רגש מהותי ועמוק? ברור לי, שאם אני אחליט שאני לא רוצה ילדים באופן מוחלט, גם מערכת היחסים הזו תגמר (מה שמוביל לשאלה, אולי שכנעתי את עצמי שאני רוצה ילדים רק כדי להיות איתה? אבל אני לא חושבת שזה העניין. זה משהו עמוק יותר ומתעתע מאד). אני מאד אשמח לשמוע מה דעתכן, ואיך אתן רואות את הדברים, אם נתקלתן במקרים כאלו שנגמרו טוב או רע (בעיני המתבונן כמובן). מיקה

 

[inbal76]

מיקה

לדעתי, אף אחד כאן לא יכול לעזור לך לדעת מה טוב בשבילך. יכול להיות שאמרת את זה רק בגללה, ויכול להיות שבאמת שינית את דעתך. מנין לנו לדעת? רק את יודעת מה את מרגישה. אם את מבולבלת אולי באמת כמה שיחות עם פסיכולוג יעזרו לך להבין את עצמך. בהצלחה בכל מה שתבחרי!

 

[Kalla]

לדעתי הדבר בהחלט ייתכן.

מותר לנו לשנות את דעתנו ויש המון אנשים שבהתחלה לא רוצים ילדים ואחר כך, בעקבות בשלות נפשית או מציאת הפרטנר המתאים, דעתם משתנה. אני בעצמי עברתי תהליך מאוד דומה, אם כי בגיל צעיר יותר. מצד שני, גם יכול להיות ששכנעת את עצמך. דבר אחד בטוח - את צריכה להיות בטוחה שאת באמת רוצה את זה ושזה לא איזה "שגעון" זמני או שכנוע עצמי כדי לשמור על יחסייך עם בת הזוג. לכן, ראשית, אסור למהר. צריך לתת לזה זמן ולראות אם הרצון הזה באמת קיים, שהוא מתגבר ולא להפך. בסופו של דבר, רק את יכולה לענות לעצמך בכנות מה את מרגישה. וכמובן, תמיד יש אפשרות להתיעץ גם עם איש מקצוע.

 

[marish]

זכותך לשנות את דעתך

השאלה היא - האם באמת שינית את דעתך, או שמרוב אהבה את מנסה לרצות את בת זוגך, שכידוע לך מאוד רוצה ילדים, ולכן אמרת לה את מה שלדעתך היא רוצה לשמוע. יכול להיות גם שלדעתך היא יכולה להיות אמא נפלאה ואת לא רוצה למנוע ממנה את חווית ההורות. תתנחמי בזה שהמקרה שלך פחות קשה מהזוג הסטרייטי, בו הגבר לא יכול ללדת. כאן גם אם לא תרצי ילדים היא יכולה ללדת, אתך או בלעדייך. איך הכל השתנה פתאום? קשה לדעת. איך אנשים מחליטים בגיל 40 על קריירה שניה? עוזבים בן זוג שהיה איתם 20 שנה? או מגיעים לאוניברסיטה ומגלים שהמקצוע עליו חלמו מגיל 7 ועשו 3 פעמים פסיכומטרי בשביל להתקבל זה לא זה? תמיד יש הפתעות בחיים. אז הפתעת את עצמך. קורה. תנשמי עמוק, דברי עם בת זוגך על הלבטים שלך, אולי גם עם חברים פחות שיפוטיים מהממוצע. אולי פסיכולוג, אולי פילוסוף. עד שתהיי בטוחה, לכאן או לכאן.

 

[גאטו נגרו]

מחשבות מבלבלות ../images/Emo58.gif

גם אני כמוך לא רציתי ילדים כבר מתקופת הילדות שלי. תמיד חשבתי שזה יעבור עם הגיל, אבל לאחרונה התחלתי לפקפק בזה. הפקפוקים הראשונים התחילו כבר בשנות ה-20 שלי, אבל כשחציתי את ה-30 ועדיין שום דבר לא השתנה, חשבתי לעצמי "זהו. זה כנראה לא רק עניין של גיל." אולי מה שאת מספרת כאן הוא בעצם שלפעמים זה כן עניין של גיל, ואולי גם אצלי דברים ישתנו בעוד כמה שנים. מצד שני, אני מבינה את הרגשת הבלבול שלך. קראתי את מה שכתבת, וגם אני הייתי שואלת את עצמי את אותן שאלות. אם זה היה קורה לי, הייתי לוקחת את הזמן ומבררת את זה לעצמי (דרכים אפשריות: "שיחות" עם עצמי; שיחות עם חברות/חברים; עזרה מקצועית). רק את יכולה לדעת במה מדובר בסופו של דבר. לפי מה שאת מתארת, זה נשמע לי כמו רגש אמיתי שהרגשת. זה לא אומר ששינית את דעתך, או שזה לא ישתנה שוב. אבל נראה לי שבאותה נקודה בזמן באמת הרגשת ככה. קרה לי פעם משהו דומה עם בחור שמאד אהבתי. יום אחד, בעקבות משהו (לא זוכרת אפילו מה) חשבתי לעצמי "אני רוצה ילד ממנו!" זה מאד הפתיע אותי, וחשבתי על זה הרבה מאז. באותו רגע רציתי ילד מאותו בחור (ולא מאף אחד אחר), בניגוד לכל מה שהרגשתי וחשבתי בעבר. הרגע הזה עבר, ומאז לא הרגשתי ככה שוב. לא כלפי אותו בחור (שהיחסים שלי איתו עוד נמשכו) ולא כלפי אף אחד אחר. מה זה אומר? האם שיניתי את דעתי? האם אשנה אותה שוב? מה היה קורה אם היינו עושים ילד יחד? אני לא יודעת את התשובות לכל השאלות האלה. לכן אני גם לא יכולה לענות לך על השאלות שלך. אשמח להתלבט איתך ועם עצמי בנושא, ואולי שתינו נצא נשכרות מהעניין.

 

[mmmikush]

אוף!

הוספתי תגובה ארוכה ארוכה ארוכה, לחצתי על "שלח" ו...התגובה נעלמה. אין לי זמן כרגע, אבל אח"כ אנסה לשחזר את מה שכתבתי תודה לכולם על התגובות ו...