כיון שמדובר בנסיעה חינוכית ניראה לי חשוב להעיז ולשאול - למה בעצם לזכור? מה מטרת הזכרון? והרי הוא מייסר ומענה, אז לשם מה? כל אדם ותשובתו. התשובה שלי מתמצה בסיפורו של ניצול שואה אחד. לצערי, איני זוכרת את שמו, אך לעולם לא אשכח את סיפורו. הוא סיפר,שבהיותו נער צעיר, היה על הרכבת בדרך להשמדה עם בני משפחתו. כיון שהיה קטן וכחוש, יכול היה להשתחל דרך הפישפש שבקרון. רגע לפני הקפיצה לחיים, הביט אחורה, לאבא. אבא אמר לו:"זאי א מענטש" = הֵיה בנאדם. אלה היו מילות הפרידה של אבא, צוואתו הרוחנית. לא -'הֵיה חזק', לא- 'אל תשכח שיהודי אתה', לא- 'זכור אותנו' רק הֵיה בנאדם. זאת גם הצוואה הרוחנית, שאני נושאת ממתיי בשואה. מובן, שאנשים אחרים, נושאים איתם צוואות רוחניות אחרות,ומובן שזה לגיטימי. כשבאים לנסח מוטו לנסיעה חינוכית, ניראה לי מהותי לברר מה הצוואה הרוחנית אליה רוצים לחנך, כי סתם לזכור, ללא מטרה, ניראה לי ריק. ניראה לי העמסת סבל ללא טעם על כתפיים צעירות. אבל אם יש למידה משמעותית לחיים מהזכרון, יש בו טעם וכח.