צריכה עזרה
התגייסתי לפני כ4 חודשים בטירונות היה לי קשה, לא הצלחתי להסתגל, כל הזמן הייתי בדיכאון, היה לי קשה ליצור חברויות עם אנשי, לעמוד בלחץ... אחרי הטירונות לאחר 3 שבועות המתנה לשיבוץ, שמו אותי במשרד הביטחון בתור פקידה בהתחלה הרגשתי רע עם זה, כל כך רע, כל יום היה יותר נורא מהקודם, הייתי כל כך מדוכאת אבל לא פניתי לקב"ן, למרות שזה עבר לי בראש בערך אלף פעם, לא רציתי לעשות משהו שההורים שלי היו כועסים עליו אם הייתי עושה, והם היו יודעים, אז פשוט ניסיתי להדחיק את זה כמה שיותר. לאח חודש שלחו אותי לשמירה, לילה אחד אבל אז שלחו אותי שבוע אחרי (כן כן שבוע) השמירה לאבט"ש שעוד יותר השביז אותי וזה הכניס אותי לדיכאון, לא אכלתי שם לא שתיתי, היו מכריחים אותי לאכול הייתי כל כך מנותקת מאנשים, ושם שם הכי הייתי צריכה מישהו שידבר איתי, שאיכשהו ירגיע אותי ויוציא אותי מההרגשה הזאת. וכשאמרתי שהייתי בשמירה ובאבט"ש איכשהוא גיליתי ש"אסור" לעשות גם וגם באותו החודש, ושזה מבטל אחד מהם והרגשתי כאילו "ניצלו" את זה שאני חדשה ולא ידעתי שזה בעצם אמור לבטל או את השמירה או את האבט"ש באותו החודש. ובתפקיד כל יום הייתי חוזרת הבייתה ופשוט לא מצליחה להתנתק ואז כל הימים היו עוברים לי במחשבות על התפקיד שאני עושה,איכשהו עם הזמן התחלתי להתרגל לתפקיד, בככה שהצלחתי ליצור איזשהו נתק מההרגשה שאני יוצאת מהמשרד באותו היום עד ליום המחרת. מפקד היחידה שלנו אמר "אם יש פה מישהי שרוצה לצאת מהיחידה, אין בעיה, שתלך לקרבי, אני אדאג לזה שהיא תגיע לקרבי". הפרופיל שלי 64, אני לא מתאימה לקרבי, אני גם יודעת שהמצב הנפשי שלי לא מתאים לסוג כזה של שירות. לפני כמה ימים קיבלתי זימון לכנס, קצונה. אני לא רוצה ללכת לקצונה, אני באמת לא מרגישה מתאימה לזה, כל השלבים שצריך לעבור... וההורים שלי והמשפחה שלי לוחצים עליי ללכת, הם אומרים לי שאני עושה את הטעות של החיים שלי אם אני לא אלך, ומאז אותו יום שהגיע המכתב כל יום הוא סיוט, כל היום אני בלחץ כל היום אני לא מצליחה לחשוב על דברים אחרים, יש לי כאבי בטן וראש מרוב הלחץ, אני לא מצליחה להתרכז, נהייתי עוד יותר דכאונית ממקודם, אני לא יודעת מה לעשות. אולי הם צודקים, אולי אני כן צריכה ללכת לקצונה אבל אני מפחדת שהמצב הנפשי ידרדר יותר, אני יודעת שהוא ידרדר יותר, עוד לפני ששלחו לי את הקצונה רציתי ללכת לקבן וזה עוד כשהייתי חוזרת יומיות, ועד שאיכשהו התרגלתי לכל זה, שהמצב שלי נהיה יותר טוב, קיבלתי את הקצונה והמצב שלי עוד יותר היתדרדר ממקודם. המשפחה שלי אומרים לי שקצינה זה לא אותו דבר כמו פקידה, אני יודעת,אני רוצה לעשות משהו אחר, אני מוכנה לעשות משהו אחר, אבל אני לא יודעת אם אני אוכל מבחינה נפשית לעבור את כל התהליך הזה של הקצונה. איפשהו כשאני חושבת על זה שאם אני אלך לקצונה זה יהיה בשבילם ולא בשבילי. בשביל שהם יפסיקו להציק לי עם זה, אני יודעת שהם רוצים להיות גאים בי, אני רוצה לעשות את זה, אבל לא בדרך הזאת. מצטערת על החפירה ): אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, אם ללכת לזה או לא.. אולי זה יהיה טוב בשבילי ומצד שני זה יכול להרוס אותי ):
התגייסתי לפני כ4 חודשים בטירונות היה לי קשה, לא הצלחתי להסתגל, כל הזמן הייתי בדיכאון, היה לי קשה ליצור חברויות עם אנשי, לעמוד בלחץ... אחרי הטירונות לאחר 3 שבועות המתנה לשיבוץ, שמו אותי במשרד הביטחון בתור פקידה בהתחלה הרגשתי רע עם זה, כל כך רע, כל יום היה יותר נורא מהקודם, הייתי כל כך מדוכאת אבל לא פניתי לקב"ן, למרות שזה עבר לי בראש בערך אלף פעם, לא רציתי לעשות משהו שההורים שלי היו כועסים עליו אם הייתי עושה, והם היו יודעים, אז פשוט ניסיתי להדחיק את זה כמה שיותר. לאח חודש שלחו אותי לשמירה, לילה אחד אבל אז שלחו אותי שבוע אחרי (כן כן שבוע) השמירה לאבט"ש שעוד יותר השביז אותי וזה הכניס אותי לדיכאון, לא אכלתי שם לא שתיתי, היו מכריחים אותי לאכול הייתי כל כך מנותקת מאנשים, ושם שם הכי הייתי צריכה מישהו שידבר איתי, שאיכשהו ירגיע אותי ויוציא אותי מההרגשה הזאת. וכשאמרתי שהייתי בשמירה ובאבט"ש איכשהוא גיליתי ש"אסור" לעשות גם וגם באותו החודש, ושזה מבטל אחד מהם והרגשתי כאילו "ניצלו" את זה שאני חדשה ולא ידעתי שזה בעצם אמור לבטל או את השמירה או את האבט"ש באותו החודש. ובתפקיד כל יום הייתי חוזרת הבייתה ופשוט לא מצליחה להתנתק ואז כל הימים היו עוברים לי במחשבות על התפקיד שאני עושה,איכשהו עם הזמן התחלתי להתרגל לתפקיד, בככה שהצלחתי ליצור איזשהו נתק מההרגשה שאני יוצאת מהמשרד באותו היום עד ליום המחרת. מפקד היחידה שלנו אמר "אם יש פה מישהי שרוצה לצאת מהיחידה, אין בעיה, שתלך לקרבי, אני אדאג לזה שהיא תגיע לקרבי". הפרופיל שלי 64, אני לא מתאימה לקרבי, אני גם יודעת שהמצב הנפשי שלי לא מתאים לסוג כזה של שירות. לפני כמה ימים קיבלתי זימון לכנס, קצונה. אני לא רוצה ללכת לקצונה, אני באמת לא מרגישה מתאימה לזה, כל השלבים שצריך לעבור... וההורים שלי והמשפחה שלי לוחצים עליי ללכת, הם אומרים לי שאני עושה את הטעות של החיים שלי אם אני לא אלך, ומאז אותו יום שהגיע המכתב כל יום הוא סיוט, כל היום אני בלחץ כל היום אני לא מצליחה לחשוב על דברים אחרים, יש לי כאבי בטן וראש מרוב הלחץ, אני לא מצליחה להתרכז, נהייתי עוד יותר דכאונית ממקודם, אני לא יודעת מה לעשות. אולי הם צודקים, אולי אני כן צריכה ללכת לקצונה אבל אני מפחדת שהמצב הנפשי ידרדר יותר, אני יודעת שהוא ידרדר יותר, עוד לפני ששלחו לי את הקצונה רציתי ללכת לקבן וזה עוד כשהייתי חוזרת יומיות, ועד שאיכשהו התרגלתי לכל זה, שהמצב שלי נהיה יותר טוב, קיבלתי את הקצונה והמצב שלי עוד יותר היתדרדר ממקודם. המשפחה שלי אומרים לי שקצינה זה לא אותו דבר כמו פקידה, אני יודעת,אני רוצה לעשות משהו אחר, אני מוכנה לעשות משהו אחר, אבל אני לא יודעת אם אני אוכל מבחינה נפשית לעבור את כל התהליך הזה של הקצונה. איפשהו כשאני חושבת על זה שאם אני אלך לקצונה זה יהיה בשבילם ולא בשבילי. בשביל שהם יפסיקו להציק לי עם זה, אני יודעת שהם רוצים להיות גאים בי, אני רוצה לעשות את זה, אבל לא בדרך הזאת. מצטערת על החפירה ): אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, אם ללכת לזה או לא.. אולי זה יהיה טוב בשבילי ומצד שני זה יכול להרוס אותי ):
