חייבת חייבת חייבת!!!!!
בכתה המצויינת שהעלית, רשומה תגובה (ראשונה), שלמרות שעברו כמה שנים מאז (הכתבה מ2006), ריגשה אותי מאוד, אני מביאה ציטוט מהתגובה.....לתשומת לב המאמנים שבינינו. המאמנת שלי... אז ככה, קוראים לי ניצן ואני בת עשרים עוד כמה ימים. אני לא יודעת אם אי פעם מישהו יקרא את זה אבל אני יושבת לי במוזיאון לטרון (שם אני מדריכה) ומשוטטת באינטרנט. עלו בי מחשבות רבות וגעגועים לתמי אייזנברג- המאמנת שלי! אני התעמלתי מגיל 5 עד 14 וחצי בערך כשאת שנותיי הראשונות עברתי עם תמי שלימדה אותי מה זה התעמלות. לכן רשמתי את שמך תמי (במקרה שאת קוראת את זה )בחיפוש בגוגל וידעתי שאמצא חומר עלייך כיוון שלמדת גם תקשורת. התעמלות היתה בשבילי עולם ומלואו, אהבתי את זה כל כך עד כדי התמכרות להרגשת הניצחון המתוקה ולידיעה שהשגת את המטרות הקטנות שהצבת לעצמך. ברור שהכל נראה יפה בתמונות ובטלוויזיה אבל בתור מישהי שחוותה על בשרה אני יכולה לומר שזה ספורט יפה אך אכזרי מאוד. כדי להיות מנצחת ברמה אולימפית עלייך להצטייד בגוף דקיק שלא עולה על 37 קילו וגובה שלא עולה על 1.55 בנוסף לכך חשוב שתלווי ע"י מאמן טוב וכמובן שעליכם להסתדר אחד עם השני. כסף! הכל עולה כסף כיוון שמדינת ישראל עדיין לא מכירה בכשרונות הענקיים שיש ברשותה זהו ספורט בורגני- ההסעות, בגדי הגוף, העוריות, המשכורות למאמנות, הטיסות לחו"ל וכו, הכל עולה כסף! ומעל הכל אם את/ה לא היפראקיביים, חולי התעמלות ותחרותיים אין לכם מה לחפש בספורט הזה. הרעיון הוא להשקיע 100% מחייך למען החלום להיות מס'1 בעולם וזה עולה לכם בהרבה מאמץ זיעה והקרבה, וזה לא בלתי אפשרי (פשוט צריך להוולד ברומניה..חחח) עובדה שאנשים כבר הצליחו, אז תמי שלי אני מתגעגעת ואני מבטיחה לבוא לבקר יום אחד אותך באולם ולחבק אותך חזק חזק, לפני שהיית מאמנת שלי היית קודם כל בן אדם...