יקירה - קודם כל, תודה על השיתוף!!!
לא כולם מעלים את התחושות הללו על הכתב, מטעמי בושה (שלא בצדק) ותחושה של חוסר נוחות - אבל אין לי צל של ספק שיש לך המון שותפים.
תקופת הנעליים- ובעיקר תחילתה, הינה תהליך הסתגלות של הילד ושל ההורים בעיקר אך בהבטים מסויימים גם של הסביבה. זוהי שגרה חדשה, צריך להקפיד על שעות, לקנות את הגרביים המתאימות, מתמודדים עם שאלות כמו האם תנוחות השינה נוחות לאור האילוץ של הנעליים, לבישת בגדים ללא רגליות, החלפת חיתולים וכל דבר קטנטן בשגרה שמי שלא חווה זאת, לא נפגש בהן. יחד עם זאת, שאלות אלו נפתרות בקלות ובמהירות יחסית, בעוד שההתמודדות המורכבת יותר בעיני היא החברתית. שלא כמו בעיות אחרות (שלא עלינו) שהן פנימיות, מטבוליות, גנטיות, כאן מדובר בטיפול שיש לו ביטוי חיצוני כך שאי אפשר להתעלם מהנעליים ש"מסגירות" שישנה בעיה. המבטים עלולים להיות מביכים, אנו מגלגלים סרט בראש של מה הסביבה חושבת, האם חושבים שנולד לי ילד נכה? האם חושבים שיש לנו בעיה גנטית במשפחה? האם מרחמים עליי או על הילד? ועוד תחושות דומות...
אני יכולה לשתף מניסיוני, ואגב אני חושבת שזה נכון לכל דבר בחיים, שהמציאות שאת חווה מבחוץ, היא השתקפות של מה שמתחולל בתוכך. וכאן חשוב לציין - שאין נכון או לא נכון, אל תשפטי את עצמך אם את מרגישה כרגע חוסר נוחות ומבוכה - כי זה הדבר הכי הכי טבעי, זה דבר חדש לך, את עדיין לומדת אותו ומתגבשת לתוך התהליך - ולכן חסכי מעצמך ביקורת - תזכירי לעצמך שאת עושה כמיטב יכולתך ומעניקה לילדים שלך את הטוב ביותר במסגרת האפשרויות הקיימות.
עם הזמן, ככל שהשגרה תהיה לך פחות חדשה את תרגישי טבעית יותר.
כשיהלי נולד, אני כבר הייתי מעריצה מספר אחת שלו. לדעת שתינוק מגיח לאוויר העולם וכבר נכנס לסוג של התמודדות, זה היווה בעיני חותמת על הנשמה הגבוהה שהוא.
אני הייתי מלאת מוטיבציה אחרי שעשיתי את שיעורי הבית שלי בתקופת ההריון, וכן נתרמתי מאוד מהפורום המקסים הזה שענה לי על כל כך הרבה שאלות שרק הורים נתקלים בהן ולא תמצאי מענה במקומות אחרים, גם לא אצל הרופאים הטובים ביותר.
עצם הידיעה על מה מחכה לנו בכל שלב, הורידה אצלי את מפלס החרדות ואיפשרה לי בשלות גבוהה יותר להתמודד עם המצב.
בשלב הנעליים אני הסתובבתי עם יהלי עם מנשא כמו טווס שכל העולם ייראה.
אני חייבת לציין שלא ניתקלתי מעולם בתגובה מוזרה, מביכה או מכעיסה. במקסימום נשאלתי למהות הנעליים והסברתי באופן הפשוט ביותר שיהלי נולד עם רגל מעט עקומה ושטיפלנו בכך וכעת זהו שלב מניעתי בלבד כדי שלא תהיה חזרה.
זה הכל. אנשים פשוט קיבלו את זה. ואני מאמינה שבגלל שהייתי כל כך בטוחה בעצמי, ושלמה, ופשוט קיבלתי את המצב כפי שהוא - שידרתי זאת החוצה ואנשים קיבלו זאת באותה אווירה.
אז יש כאלה שמקבלים זאת מהר יותר ויש כאלו שצריכים לעכל - ואלו החיים. לכל אחד הקצב שלו, זה הטבע שלנו. אגב, אפשר לראות הרבה פעמים שיש הבדל בין בני הזוג, שאחד מקבל זאת יותר והשני מסתייג.
לסיכום, ומקווה שלא הלאתי אותך, תפרגני לעצמך על איך שאת מרגישה, זה חלק מעיבוד המצב ומעצם הכתיבה שלך זה ברור כשמש שאת חשה כך ממקום של אמא אוהבת, ממקום של דאגה ואמפתיה ואין לי ספק שאת תעברי את זה יותר מהר ממה שנראה לך!
ב ה צ ל ח ה
רביד
