צריכה קצת עידוד
שהמון זמן לא הייתי פה. אנחנו עכשיו בארץ (מאז ה-10 במאי) ונוסעים חזרה לקנדה הלילה. אחרי 4 שבועות מקסימים בארץ, נורא נורא עצוב לי לחזור. אנחנו כל שנה בארץ, אבל זו הפעם הראשונה שבאנו לכאן בתור משפחה מורחבת. למאיה מלאו 8 חדשים לפני כמה ימים, וכל המשפחה נפעמת ממנה... לא עצוב לי רק כי אני אתגעגע, או רק כי מאיה תהיה חסרה למשפחה (ההורים שלי בוכים לי כבר שבוע - מה יהיה כשהיא לא תהיה פה... יהיה פה כל כך שקט...), אלא כי כבר ממש התרגלנו. הגענו לתקופה של חודש וכל כך טבעי לנו להיות פה. אמנם המצב בארץ די נורא, המצב הכלכלי בלתי אפשרי והמנטליות שתמיד הפריעה לי פה עדיין מפריעה כתמיד, מצב הנהיגה בכבישים לא ממש משתפר (בלשון המעטה). אבל - לראות את כל החברים, לראות את הילדים של החברים לראשונה. חברתי הטובה ילדה את בנה שבועיים לפני שמאיה נולדה, ומאחר והיא מובטלת (גם מצב שהרבה אנשים נמצאים בו היום...) יצא לנו לבלות המון זמן ביחד. היה פשוט מדהים !! יש לי חברים בטורונטו, אבל ההרגשה שיש לי ביומיים האחרונים ממש לא דומה אפילו להרגשה שהייתה לי כשעזבנו לפני 3 שנים. הפעם זה אחרת. אני בטוחה שתוך כמה ימים או כמה שבועות הכל יסתדר לי, אבל כרגע זה לא ממש מרגיש טוב... אמנם יש אינטרנט וגם לפני הביקור עשינו שיחות וידאו... אני מקווה שזה יקל על הגעגועים. אולי מאיה אפילו תזהה את סבא וסבתא במחשב ?? אשמח אם תספרו לי שזה באמת עובר... ובנימה קצת יותר אופטימית - בזמן שהייתי פה, הצלחתי להתעדכן בפורומים האחרים בהם אני משתתפת - "הורים לתינוקות" ו-"הנקה". הייתי במפגשים והיה נהדר !! אני כלכך שמחה שהספקתי לראות את חבריי הוירטואליים במציאות. הם מקסימים והילדים מדהימים !!
