צרכים מיוחדים רגשיים

[orit81]

צרכים מיוחדים רגשיים

אחד הדברים הכי חשובים שאף רופא התפתחותי לא יכול לאתר ואף אחד לא יכול לדעת כמה עמוקות יהיו הפגיעות הרגשיות של הילדים שנמצאים בבתי ילדים, ילדים שנולדו לתוך חסך כל כך גדול, הילדים שלנו.
הבנות שלי בהתפתחות תקינה על פי כל הפרמטרים תודה לאל. משיגות אבני דרך משמעותיות בהתפתחות לפי הגיל, משלימות פערים, מתקנות דיקציה שגויה, מקבלות טיפולים שונים ומתקדמות לפי המטרות שמציבים להן בטיפולים. הקטנה בת 4 וחצי השנה נכנסה לראשונה לגן עירוני והגדולה בת 7 השנה עלתה לכיתה א'. הכל לפי הספר.
עם זאת, הן לא ילדות "רגילות". נכון, קשה להגדיר מה זה ילד רגיל כי אף ילד לא דומה לאחר ובכל זאת, יש קווים כלליים שדומים, יש דפוסי התנהגות, יש איזה שהוא ממוצע גס שאפשר לצייר ושבתוכו נמצאים רוב הילדים בהתפתחות תקינה ללא לקויות משמעותיות.

אני יודעת שהנושא דובר לא אחת על גבי הפורום והפעם רציתי לפרוק באופן אישי תסכולים סביב הנושא הזה -
ככל שמעגל החברים שלנו מתרחב בעקבות חברויות חדשות שהבנות מייצרות אני רק רואה יותר ויותר כמה הן שונות משאר הילדים. זה מתבטא בדרכים שונות : בתגובות הקיצוניות שלהן לדברים (גם טובים), בעוצמת הבכי, במספר הפעמים ביום בהם הן ממש מבקשות הצבת גבול ברורה ואם אני סוטה לרגע אחד מההקפדה ומהחוקים ומנסה "לשחרר" קצת הן ישר יוצאות מאיזון והופכות מבולבלות וחסרות מנוחה, הצורך הבלתי פוסק בתשומת לב (או אישור), ההשתוללות חסרת הרסן שמאד מהר עוברת את גבול הטעם הטוב והופכת להיות התנהגות מסוכנת שצריך לעזור להן לעצור אותה...
אני מכירה הרבה ילדים עם לקויות שונות. זה לא דומה לשום דבר ממה שהרפואה היום יודעת לאבחן. אני באמת חושבת שהילדים שלנו צריכים הגדרה מיוחדת שעומדת בפני עצמה ומתבססת על נתון אחד מוצק ומשותף לכולם - הנטישה אליה נולדו.
הן ילדות עם צרכים מיוחדים ולא כאלה שיש להם גרף או עקומת התפתחות ברורה.

לפעמים אני מרגישה שאני עושה המון, כל מה שאני יכולה ומסיימת את היום עם הלשון בחוץ ועדין זה כל כך רחוק ממה שבאמת חסר להן. אותו חסך שאני לעולם לא אצליח למלא פשוט כי הוא לא ניתן למילוי.
כל יום בשבוע יש להן משהו אחר - מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת (לכל אחת בנפרד), רכיבה טיפולית, חוג בלט, חוג אקרובטיקה, חברים, גינה, שעורי בית...

מליון חיבוקים ונשיקות ומילות אהבה לא יצליחו למלא.
זו מחשבה מאד כואבת שכרגע יושבת לי במרכז המוח.

אוף

 

[אמא לעקתש]

כ"כ כואב

בקורס הכנה לאמנה, עשו לנו תרגיל שממחיש את החסך הזה שלא יצליח להתמלא לעולם.
לקחו קנקן מלא במים. הניחו כוס ריקה וכיסו אותה בשכבה אחת של ניר סופג. התבקשנו למלא את הכוס במים מהקנקן (מבלי להסיר את הניר הסופג מעליה)...אז נכון, כמה טיפות נכנסו ונאגרו בכוס. הרבה טיפות גלשו על הניר אל מחוץ לכוס. דימו את זה לחסך של הילד מחד ולאהבה הרבה של ההורים (האומנים/מאמצים) שמרעיפים ומחבקים ומנשקים בנסיון למלא את החסך.

נשמע שאת(ם) עושה ככל יכולתך כדי ליצור להן חים מלאים באהבה ובטחון. זה הכי הרבה שביכולתך לעשות! וזה המון!!! גם אם רק כמה טיפות של אהבה ובטחון נכנסות לליבן בכל יום זה הרבה יותר מאשר היה אילו לא היו אצלך.

המשיכי בדרכך עם הרבה כוחות והבנה. כי זה הכי טוב שניתן לעשות עבורן.

 

[אורית פלד]

איזה דימוי מקסים!

 

[אורית פלד]

כמה מוכר הכאב הזה...

אורית יקירה,
מילותייך נוגעות עמוק בליבי.

מוכר עד כאב האין הזה שמתבטא אצל כל ילד במגוון רגשות והתנהגויות יחודי.
לא רק הנטישה לדעתי, אלא גם אותן שנה וחצי שנתיים של חסך גדול בתשומת לב, אהבה יחודית, התפעלות, התמוגגות, רוך, תגובה נרגשת לכל התקדמות קטנה, לכל מילמול ועוד ועוד.

בניגוד אליכם, אצלנו הבובה לא מיישרת קו בשום תחום התפתחותי, רחוק מזה. וגם אצלנו ים של מטפלים מכל הסוגים.
ועם זאת הכי שובר לי את הלב הוא המישור הרגשי. התקפי הבכי האלו שנראה כי כל האהבה שבעולם לא חודרת בעדם, לא מפסיקה את הכאב הלבדי הזה, את תהום הריק והבדידות הראשונית הזו.

לי קצת עוזר לפעמים להבין שככה זה. שעם כל האהבה שניתן 24/7, יש דברים שיהיה קשה לשנות. כך גם מדווחת לנו הספרות המקצועית על מאומצים מארצות אחרות. יש איזה כאב ולבד וזכרונות קשים לא מווּרבלים, וקושי לתת אמון עד הסוף, ותחושה בסיסית של "אם אין אני לי מי לי" שהרבה או לפחות חלק מהילדים שלנו ישאו לעד. ואפשר לתקן ואפשר לשפר ואפשר ליצור אמון חדש ותחושת קבלה ואהבה אינסופית, אך בתוך איזה גבול תחום בלבד.

אני מנסה לראות בכל יום עוד הזדמנות להקטין קצת את הכאב הזה, להיות שם בשבילה, לשקף, להתפעל, לצחוק, לספק את אותן פונקציות כל כך ראשוניות גם בגיל 6, 7 8 ואילך, כי זה חסך שאין לו באמת סוף. כל יום הוא אושר קטן בפני עצמו ביכולת לשמר רגעים אחרים: של צחוק ויחד וכיף ואמון ואהבה. בכל יום עוד קצת ועוד קצת קטנה התהום הזו, גם אם תמיד ישאר ממנה שמץ.

חיבוק גדול לכולכם, ובפרט לשתי המקסימות הקטנות.

 

[fatfat]

מה שכתבת כל כך מוכר ועוד הרבה

דברים כמו השקרים הבלתי פוסקים גם על דברים שממש לא מובן למה לשקר עליהם, לקיחת אוכל בלי להתחשב באחר ואני לא מדברת על בולמוס, זה ברוך השם נעלם, אלא על כך שאני יכולה לקנות משהו לשתיהן, לתת לאחת שנמצאת לידי באותו הרגע ולהשאיר לשניה ואז לבוא ולמצוא שזה אינינו, אותה בת שכבר קיבלה את מנתה דאגה לאכול גם את של אחותה. ועוד המון דברים קטנים שקשה לשים עליהם את האצבע.

בדיוק השבוע חשתי את התסכול. הגדולה קיבלה תעודה שכל הציונים בה מצוין. המורה לשפה שיבחה אותה על הבעתה יוצאת הדופן, המורה לאומנות אמרה שהיא חייבת לפתח את התחום כי היא כה מוכשרת, המורה למוזיקה ביקשה להפנותה בית ספר למוזיקה ובריקוד היא בכלל עושה חיל בלהקה. חברתית היא גם פורחת ובכל זאת כל הדברים שכתבה אורית וגם כאלה שאני רואה. אז הודיעו לי מבית ספר שמפסיקים לה את התרפיה. ואני התחלחלתי ובשיחה ניסיתי להסביר למה אסור לעשות זאת ולמה בטח לא עכשיו וזכיתי לתגובות מסוג את סתם מחמירה ורוצ ילדה מושלמת... יש לנו מקרים הרבה יותר קשים... ואני באמת לא מחפשת ילדות מושלמות, אני רק מנסה להקל עליהן לשאת את המשא הקשה של חייהן.

 

[KallaGLP]

יכולה רק לשלוח חיבוק.

בהחלט נשמע שאת עושה מעל ומעבר. אני מקווה שיש לך עזרה כי זה נראה יותר מדי לבן אדם אחד סדר יום כזה תובעני, וזה בהחלט עלול להוסיף בעקיפין עוד לקושי הרגשי.

 

[חייכנית2]

הי אורית

לפני כשנתיים למדתי עם הצוות שאני בו ,צוות של מטפלים בילדים והוריהם ,ספרות מקצועית שעניינה"מצבים מנטליים ראשוניים". לא קל רגשית היה לי להיות שם. מפני שלראשונה הבנתי בחדות עד כמה!!! חיונית לילד אמא פרטית קשובה מגיבה אוהבת מלטפת ומרגיעה בשנה הראשונה לחייו,כשהוא הכי חסר אונים ולא מסוגל לעשות בעבור עצמו כלום.אחד הדברים הבסיסיים שאמא עושה - היא וסת חיצוני של גירויים ,שילד לא יכול לווסת בעצמו. והיא הופכת הרגשות רעות [רעב,לכלוך הפרשות,גזים,שיניים וכל מועקה] לתחושות נעימות וטובות שמלוות במגע עור בעור המעביר אהבה וטון קול מרגיע המעביר ביטחון. בלשון המקצועית מדובר בתהליך שקרוי מטבוליזציה.
בעצם ,בעיקר דיברת על קשיי ויסות שונים.כמו חוסר פרופורציה בין גירוי/תיסכול לתגובה.עוצמתיות סביב לכאורה 'כלום'. וקשיי הויסות אכן נחלת רוב רובם של ילדינו לאורך כל הגדילה. אבל הדבר המשמעותי והחשוב הוא שאנחנו שם איתם להיטיב. והם יודעים את זה,וחשים בזה,וכשמתעורר בליבם ספק הם בוחנים אותנו שוב ושוב ושוב להיווכח שאנחנו שם איתם.הילדות שלך כעת גדלות עם תחושה שאת רואה אותן ומבינה אותן ואוהבת אותן ומשתדלת להתייחס לראוי להתייחסות בדיוק בדיוק.זו חבישה אמיתית לקשיים הראשוניים.לכל ילד קצב משלו ואני מאמינה,מתוך ניסיון עם הילד הפרטי שלי ועם אחרים , שתראי יותר ויותר מיתון של קשיי הויסות.

 

[אבי351]

כמה מרגש אורית וכמה מכל הלב דברייך

 

[Noga Lavie]

איזו תמונה יפה!

אני כלכך מזדהה!
זיו מאז ומעולם הוגדרה כנורמלית על ידי המערכת. את עיכוב הדיבור העיקרי השלימה בשלושה חודשים לפני שנכנסה למערכת, ואת השפה המקומית רכשה ככל ילד שהגיע מחוץ לפלנדריה ונכנס ללא שפה למערכת. היא כעת בכיתה ג', תלמידה בינונית אך סבירה, בעלת חברים רבים יותר משנה לשנה, ועדין אנו רואים הבדלים. וזה לא נהיה קל יותר עם השנים.
על סף גיל תשע, כאבה על חוסר ההכרות עם המשפחה הביולוגית, גם אם לא אומרת זאת כך, רק הולך וגדל, הולך ומתעצם, הולך ומאפיל/מעפיל מעל כל הטוב בחייה. הכאב בה כה גדול, שהיא מתקשה לזהות כאבים אצל אחרים, גם אם היא אחראית להם. למזלה, כפי שאמרה לי חברה, הילדה מלאת קסם, וכאשר היא חפצה בכך, היא יכולה לגרום לחבריה לסלוח לה על כל דבר ודבר. אבל משהו בה כה עסוק בכאב הפרטי שלה, ששום אהבה/חיזוק/תמיכה שלנו אינו יכול לרפא.

ועכשיו אנו חייבים לצאת למסיבת יומולדת, אליה זיו הוזמנה כחלר מקבוצה קטנה מאוד של חברות. משהו שלא קרה בשנים הקודמות, מה שמצביע בבירור על כך שאנו רואים בעיות, אך אין הן באות לידי ביטוי בחוץ.

 

[China8]

מוכר וכאוב.

ככל שחולפות השנים אני מגלה כמה מעט ידעתי בזמן האימוץ על האתגרים המחכים לנו, כמה תמימה הייתי. נראה לי שלמרות האהבה והקשר החזק בינינו מחכות לנו תקופות לא פשוטות בכלל.
התנהגות מניפולטיבית מאד, בדיקת גבולות מתמדת בכל דבר!!, קושי במעבר בין מצבים, עקשנות ווכחנות ללא לאות ועוד התנהגויות מאתגרות שלעיתים רבות מתסכלות אותי. היא ילדה מקסימה שהכניסה כל כך הרבה אור ואהבה לביתנו אך ההתמודדות היומיומית היא מאד לא פשוטה.
הכמיהה הבלתי פוסקת לאהבה, שעליה כתבתי פה בעבר גם היא צובטת בלב.
הילדים שלנו אף פעם לא יהיו או היו "רגילים", לא הייתה להם הבחירה או הזכות הזו. וגם אנחנו איננו הורים "רגילים".
מה שנותר לשני הצדדים הוא למצות את הזמן שלנו ביחד על הצד הטוב ביותר ככל שנוכל. אף פעם לא נוכל לשנות או להעלים את אותו חור שחור בליבם של ילדינו האהובים.

 

[דניאלהI11111]

מזדהה מאד עם כל מה שנכתב כאן

 

[לוטוסאור]

מאוד מוכר ונכון

זה מין תעתוע שכזה, כביכול העבודה המרובה ואין מילוי לחסך הראשוני הזה, לכאב הנטישה ולהפרעת ההיקשרות הראשונית.
פער שכנראה לא נוכל למלא, על אף שזו היתה הפנטזיה הראשונה שלנו. לתת מה שאין לילדים שלנו.
עם זאת - בוודאי שישנה התקדמות ושיפור. בוודאי שגורלם השתנה ושפר עליהן/ם.
כל מה שצריך הוא לתת אהבה לעצמנו ולילדינו ולקבל את כולנו כפי שאנחנו עם המשך עשייה טובה ככל שנוכל בכל רגע נתון.

 

[למהלא11]

אשמח להתייחס, ברשותך, לנושא החסך והאישור

בתור מאומצת בוגרת (בת 27, כתבתי פה כמה פעמים בעבר), רציתי לתת את התייחסותי למה שכתבת, הכל כמובן נכתב מנסיוני האישי בלבד וללא כוונה כלשהי להעביר ביקורת או לפגוע. באופן די מוזר גם בדיוק דיברתי עם אמא שלי על נושא דומה...
כפי שכבר כתבתי פה בעבר, יש לי קשר מדהים עם ההורים שלי, באמת קשר חזק, של אהבה ובטחון. קשר שאני יכולה רק לאחל לילדים והוריהם הביולוגיים. אבל, כמובן שעם הזמן וכשגדלתי התחילו גם סימנים שונים להופיע, בדיוק אותם דברים שאת מזכירה במילים שכתבת. למשל נושא האישור. זה משהו שאני זוכרת מאז ומעולם שהיה לי מאוד חשוב, האישור הזה מההורים, ואצלי הוא בא לידי ביטוי בעיקר בצורה פיזית. כשהייתי צעירה יותר הייתי נוהגת להושיט יד לאמא שלי כל הזמן, כדי לקבל את תחושת האישור והבטחון כשהיא הושיטה את ידה בחזרה. אם מסיבה כלשהי היא לא הייתה מושיטה יד, הייתי ממש "מחפשת" את היד שלה. ואיכשהו, תמיד, אבל ת-מ-י-ד, הייתי מוצאת אותה! וזה בדיוק מתקשר לי לנושא של החסך הזה שאת מדברת עליו. כי החסך הזה, מבחינתי לפחות, היה מתמלא בכל פעם שהיד שלי הייתה ביד שלה.
זה נכון שלהיות מאומץ זה אף פעם לא "רגיל". וזה נכון שזה בא עם מטענים רגשיים שונים. אבל אצלי לפחות אני יכולה להעיד שהבטחון הזה שההורים נתנו לי, גם במחוה הקטנה ביותר של להחזיר לי יד כשביקשתי, זה הבטחון שגורם לי לקום כל יום בבוקר בלי לחשוב בכלל על החסך הזה. וברור, גם לי יש מדי פעם רגעים שאני פתאום חושבת לעצמי: "וואו מי אלו האנשים האלו?" (אנחנו מה שנקרא אימוץ עם שלט, ההורים שלי ואני ממש לא דומים). אבל הרגעים האלו כל כך זניחים אצלי בראש, כי כל פעם שהחסך הזה עלה והתבטא בצורה מסויימת, הם דאגו שאקבל חזרה מחווה של בטחון.
ואני לא מסכימה, אם יורשה לי, עם המשפט "אותו חסך שאני לעולם לא אצליח למלא פשוט כי הוא לא ניתן למילוי". אני באמת מאמינה שכל יום שאת אתן, ואת אמא שלהן, את ממלאה את החסך הזה. מצחיק איך תמיד אנשים אומרים להורים שלי וואו, כל הכבוד, שאפו על זה שאימצתם... וזה הופך למן ססמא כזו... אבל זו לא ססמא. את, וכל מי שמעורב בענין, באמת זכאי למדליה של כבוד והערצה! האתגר הזה שהורים מאמצים מתמודדים איתו הוא פשוט אתגר ענק! וכל יום שאת פועלת בו למען הבנות שלך, בכל צורה, הוא, לטעמי, יום שבו החסך הזה מתמלא מחדש.
ומליון חיבוקים ומליון נשיקות כן ממלאים אותו. ההרגשה הזו כשאני מחבקת את ההורים שלי, ויודעת שאני שלהם והם שלי (לתמיד!) משרה בי בטחון גם היום בגילי הבוגר. וכל האתגרים שהם עברו בדרך לגדל אותי, כל הקשיים, חוסר הבטחון שלי בתור ילדה צעירה ונערה מתבגרת, כל אלו ממלאים את החסך הזה כשאני מסתכלת על עצמי היום וגאה בעצמי בנקודה שאליה הגעתי בחיים. אני באמת מאמינה שגם אם תמיד יהיו סימני שאלה בראש (שלי כמאומצת), הבטחון שההורים שלי נסכו בי בהחלט ממלא את החסך. ואני בטוחה שגם את בדרכך שלך עושה זאת עם הבנות שלך.
זהו, רשמתי את מה שהיה לי על הלב, וכמו שאני נוהגת בדרך כלל, רושמת את זה ממש כפי שזה בא אז נא להתעלם משגיאות כתיב / תחביר. והמון המון בהצלחה!

 

[חייכנית2]

מ ק ס י מ ה!