קארין
כאבתי איתך, סבלתי איתך, שלא תגידי שמעולם לא תמכתי בך, אני לא אשכח את הימים שהיינו מדברות שעות על גבי שעות רק בשביל להרגיע האחת את השנייה מהמצוקות והלחצים. וכמו תמיד, היינו יושבות על הספסל הקבוע שלנו בלילות כשלמחרת אין לימודים והיינו מרכלות וצוחקות, וכשקשה היינו שופכות את הלב. קוראים לזה חברות הכי טובות. כן, היינו החברות הכי טובות, בכינו יחד, צחקנו יחד, צעקנו יחד, שתקנו יחד... היינו מין צמד חמד כזה שתמיד בא ביחד. גם בצירופי השמות. אין קארין בלי מיכל ואין מיכל בלי קארין. את, כשתמיד אמרת שאם אני בורחת לשמיים את אחריי. ונשבענו, אלפי נדרים נדרנו אחת לשנייה- האחת הולכת השנייה אחרייה. ואת... יום אחד, פשוט הלכת. השארת אותי פה. לבד. בלי להגיד מילה. בלי להגיד שאת רוצה ללכת. רק הלכת... שרפת את עצמך במרפסת בביתך, הגעת לבית החולים במצב קשה. אני זוכרת את הטלפון של אמא שלך בשעה ארבע לפנות בוקר, בקול מלא בדאגה שואלת אותי אם אני יודעת מה קרה לך... עניתי שלא, אבל ידעתי שאת עוללת לעצמך את זה. מאותו רגע, כשעליתי לאוטו עם אבא שלי בדרך לבית החולים, מאותו הרגע לא הפסקתי לבכות... אם מתוך כעס, אם מתוך עלבון, אם מתוך דאגה בנוגע למצבך, אני עד היום לא יודעת. ניגבתי את הדמעות ואבא ניסה להרגיע אותי. הוא ידע שאת במצב נפשי קשה והוא ניחש כמוני, שניסית להתאבד. נכנסתי לבית החולים, אמא שלך ואחיך עמדו שם מבוהלים. אחיך עם עיינים נפוחות חיבק אותי, ואמר לי שאת נמצאת בחדר. אמרתי לו שאני חייבת לראות אותך, הוא אמר לי שעדיף שלא אכנס, שאזכור אותה איך שראיתי אותה בפעם האחרונה, ולא ככה... כולה כוויות... התעקשתי לראות אותה ונפלתי על הריצפה, הרגשתי שאני מתמוטטת, אחיך החליט לא לקחת סיכון וקרא לפסיכיאטר, ושמעתי אותו אומר לאמא שלך בשקט שהוא ידע שזה מה שיקרה, זה בגלל שאנחנו כל כך קרובות... אני נשארתי שכובה על הריצפה, השעה היתה כבר חמש וחצי בבוקר. הביאו לי פסיכיאטר וסיפרתי לו על הקשר החזק שהיה לי איתך. הוא החליט שהכי טוב בשבילי זה לראות אותך כי אני על סף התמוטטות עצבים... נכנסתי לחדר שלך, את שכבת שם אדומה, האצבעות שלך היו דבוקות אחת לשנייה מהחום... מהאש... את עין ימין בקושי הצלחת להזיז... היית מחוברת לכמה צינורות, בקושי זיהיתי אותך... בהתחלה נרתעתי, אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת לבדוק מה קרה לך. אם מדובר בטעות או בניסיון מתוכנן... ידעתי שמדובר בניסיון אובדני, אבל עדיין באיזשהו מקום בלב שלי קיוותי שזו רק טעות, שלא עשית את זה לעצמך. ואז מילמלת משהו. ביקשת ממני להתנקם באמא שלי. על כל הסבל שגרמה לי כל החיים... אמרת שאת מצטערת שלא הודעת לי כלום, ואז התעייפת מלדבר... ואני התעייפתי מלהקשיב. יצאתי מהחדר המומה, מנסה לעכל את מה שקורה לי פה. ראיתי את אחיך מחבק את אמא שלך ומנסה לחזק אותה. ראיתי את אחותך הקטנה שואלת אם את לא תהיי ביומהולדת שלה.. וכל כך ריחמתי עלייה. למה עשית את זה קארין?! אני כועסת עלייך. אני מתגעגעת אלייך.. אבל אני כל כך אוהבת אותך... כל כך.. אחריי שעתיים בערך הודיעו לנו על פטירתך. אני זוכרת איך אמא שלך צרחה, אני זוכרת איך אחיך היה שבור, אני זוכרת את אחותך הקטנה שחיבקה את הבובה שלה... אני זוכרת את אבא שלי שעמד שם איתי וחיבק אותי, אני זוכרת איך נחלצתי מהחיבוק שלו ורצתי החוצה. נשענתי על רכב חונה ובכיתי... העיינים שלי היו נפוחות. אבא לקח אותי הבייתה, לא הצלחתי להרדם, נתנו לי גלולות שינה. ולחשוב שיומיים לפני המוות שלך קנו לך חדר שינה חדש!!! קנו לך אותו בשביל שתישני שם!!! לא בשביל שתישני פה... לא על משכבך... לא מתחת לאדמה ולא בשמיים. במיטה נוחה ומוצעת... אחריי ההלוויה התבודדתי שעות, ההורים אילצו אותי ללכת לייעוץ פסיכולוגי, פחדו שאפגע בעצמי, ובאמת ככה קרה. ניסיתי להתאבד ארבע פעמים בעקבותייך אבל לא הצלחתי, תמיד איפשהו הצילו אותי. האמת? חשבתי להמשיך ולנסות.. כדי לקיים את הנדר שלנו. "את הולכת אני אחייך" זוכרת?! אבל את, איך העזת להופיע לי בחלום ולאיים עליי ככה? הופעת לי בחלום והבהרת לי אחת ולתמיד שאפסיק עם השטויות, שאם אני אהרוג את עצמי את תברחי ממני גם למעלה... והיום, אחריי שנה וקצת... אני קולטת, שאת החברה הכי טובה שלי. גם אם את חיה, וגם אם לא. את פשוט החצי השני שלי, אני אוהבת אותך קארין. ומתגעגעת
מיכל
כאבתי איתך, סבלתי איתך, שלא תגידי שמעולם לא תמכתי בך, אני לא אשכח את הימים שהיינו מדברות שעות על גבי שעות רק בשביל להרגיע האחת את השנייה מהמצוקות והלחצים. וכמו תמיד, היינו יושבות על הספסל הקבוע שלנו בלילות כשלמחרת אין לימודים והיינו מרכלות וצוחקות, וכשקשה היינו שופכות את הלב. קוראים לזה חברות הכי טובות. כן, היינו החברות הכי טובות, בכינו יחד, צחקנו יחד, צעקנו יחד, שתקנו יחד... היינו מין צמד חמד כזה שתמיד בא ביחד. גם בצירופי השמות. אין קארין בלי מיכל ואין מיכל בלי קארין. את, כשתמיד אמרת שאם אני בורחת לשמיים את אחריי. ונשבענו, אלפי נדרים נדרנו אחת לשנייה- האחת הולכת השנייה אחרייה. ואת... יום אחד, פשוט הלכת. השארת אותי פה. לבד. בלי להגיד מילה. בלי להגיד שאת רוצה ללכת. רק הלכת... שרפת את עצמך במרפסת בביתך, הגעת לבית החולים במצב קשה. אני זוכרת את הטלפון של אמא שלך בשעה ארבע לפנות בוקר, בקול מלא בדאגה שואלת אותי אם אני יודעת מה קרה לך... עניתי שלא, אבל ידעתי שאת עוללת לעצמך את זה. מאותו רגע, כשעליתי לאוטו עם אבא שלי בדרך לבית החולים, מאותו הרגע לא הפסקתי לבכות... אם מתוך כעס, אם מתוך עלבון, אם מתוך דאגה בנוגע למצבך, אני עד היום לא יודעת. ניגבתי את הדמעות ואבא ניסה להרגיע אותי. הוא ידע שאת במצב נפשי קשה והוא ניחש כמוני, שניסית להתאבד. נכנסתי לבית החולים, אמא שלך ואחיך עמדו שם מבוהלים. אחיך עם עיינים נפוחות חיבק אותי, ואמר לי שאת נמצאת בחדר. אמרתי לו שאני חייבת לראות אותך, הוא אמר לי שעדיף שלא אכנס, שאזכור אותה איך שראיתי אותה בפעם האחרונה, ולא ככה... כולה כוויות... התעקשתי לראות אותה ונפלתי על הריצפה, הרגשתי שאני מתמוטטת, אחיך החליט לא לקחת סיכון וקרא לפסיכיאטר, ושמעתי אותו אומר לאמא שלך בשקט שהוא ידע שזה מה שיקרה, זה בגלל שאנחנו כל כך קרובות... אני נשארתי שכובה על הריצפה, השעה היתה כבר חמש וחצי בבוקר. הביאו לי פסיכיאטר וסיפרתי לו על הקשר החזק שהיה לי איתך. הוא החליט שהכי טוב בשבילי זה לראות אותך כי אני על סף התמוטטות עצבים... נכנסתי לחדר שלך, את שכבת שם אדומה, האצבעות שלך היו דבוקות אחת לשנייה מהחום... מהאש... את עין ימין בקושי הצלחת להזיז... היית מחוברת לכמה צינורות, בקושי זיהיתי אותך... בהתחלה נרתעתי, אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת לבדוק מה קרה לך. אם מדובר בטעות או בניסיון מתוכנן... ידעתי שמדובר בניסיון אובדני, אבל עדיין באיזשהו מקום בלב שלי קיוותי שזו רק טעות, שלא עשית את זה לעצמך. ואז מילמלת משהו. ביקשת ממני להתנקם באמא שלי. על כל הסבל שגרמה לי כל החיים... אמרת שאת מצטערת שלא הודעת לי כלום, ואז התעייפת מלדבר... ואני התעייפתי מלהקשיב. יצאתי מהחדר המומה, מנסה לעכל את מה שקורה לי פה. ראיתי את אחיך מחבק את אמא שלך ומנסה לחזק אותה. ראיתי את אחותך הקטנה שואלת אם את לא תהיי ביומהולדת שלה.. וכל כך ריחמתי עלייה. למה עשית את זה קארין?! אני כועסת עלייך. אני מתגעגעת אלייך.. אבל אני כל כך אוהבת אותך... כל כך.. אחריי שעתיים בערך הודיעו לנו על פטירתך. אני זוכרת איך אמא שלך צרחה, אני זוכרת איך אחיך היה שבור, אני זוכרת את אחותך הקטנה שחיבקה את הבובה שלה... אני זוכרת את אבא שלי שעמד שם איתי וחיבק אותי, אני זוכרת איך נחלצתי מהחיבוק שלו ורצתי החוצה. נשענתי על רכב חונה ובכיתי... העיינים שלי היו נפוחות. אבא לקח אותי הבייתה, לא הצלחתי להרדם, נתנו לי גלולות שינה. ולחשוב שיומיים לפני המוות שלך קנו לך חדר שינה חדש!!! קנו לך אותו בשביל שתישני שם!!! לא בשביל שתישני פה... לא על משכבך... לא מתחת לאדמה ולא בשמיים. במיטה נוחה ומוצעת... אחריי ההלוויה התבודדתי שעות, ההורים אילצו אותי ללכת לייעוץ פסיכולוגי, פחדו שאפגע בעצמי, ובאמת ככה קרה. ניסיתי להתאבד ארבע פעמים בעקבותייך אבל לא הצלחתי, תמיד איפשהו הצילו אותי. האמת? חשבתי להמשיך ולנסות.. כדי לקיים את הנדר שלנו. "את הולכת אני אחייך" זוכרת?! אבל את, איך העזת להופיע לי בחלום ולאיים עליי ככה? הופעת לי בחלום והבהרת לי אחת ולתמיד שאפסיק עם השטויות, שאם אני אהרוג את עצמי את תברחי ממני גם למעלה... והיום, אחריי שנה וקצת... אני קולטת, שאת החברה הכי טובה שלי. גם אם את חיה, וגם אם לא. את פשוט החצי השני שלי, אני אוהבת אותך קארין. ומתגעגעת
