קבוצת "ספל התה" יצאה לדרכה עם שחר
הבוקר, התכנסנו עם שחר בפאתי 'כרמי-יוסף' במטרה להשיג את המטרה, שלשמה התכנסנו - להקיא. לא סתם להקיא. להקיא באופן איכותי. באופן מפואר. כיאה לטיולים ש"פורצים את גבולות המעטפת". בכוונה תחילה "שכחנו" את הפולאר בבית, בכדי שלא יהיה לנו שמץ של אינדיקציה על כך שהגוף שלנו במצוקה. "דפקנו" לפני הרכיבה שני ג'חנון, עשוי טוב, ואחד מלאווח עם הרבה רסק עגבניות. לקינוח שתינו מיץ תפוזים. רק משה התעקש לשתות אורנג'דה. התחלנו מיד לרכב בעליה תלולה בלי שמץ של חימום. עשינו בכוונה אינטרוואלים - ספרינט-מנוחה-ספרינט-מנוחה, בשביל לעצבן את הבטן. אחרי רבע שעה יכולנו לשמוע אחד את הדופק של השני באוזן בלתי מזו... (נו, המילה הזאתי... לא רוצה להגיד...), אבל בגלל שלא היה לנו פולאר שיצעק לנו כמה אנחנו במצוקה, חיסלנו, כל אחד, 9 פאוור-ברים בטעם חמוציות ושוקולד (שזה מה-זה מגעיל, להקיא מזה ממש). רק משה התעקש על החטיף בטעם אבוקדו שהוא הביא. זה שיש לו צבע (וגם טעם ומרקם) כמו של סליים. משה אמר, שיש בזה הרבה שומן וקלציום וצבע מאכל 'ירוק-בקבוק'. הוא גם שתה עוד חצי ליטר אורנג'דה. אחרי החטיפים גילינו שנשארו לנו בתיק בננות מהרכיבה של שבוע שעבר. הן היו כבר שחורות, אבל משה אמר, שאם מתעלמים מהצבע הטעם הרבה יותר גרוע. ברחבת המגדל, בפסגה, מצאנו מקרר ישן זרוק ליד הבאר. בתוך המקרר מצאנו בקבוק חלב. היה חרוט עליו "ברוך ג'מילי, 1948", אבל אנחנו התעלמנו מזה ושטפנו איתו את הטעם של הבננות. רק משה התעקש לגמור את האורנג'דה. כשחזרנו לרכבים משה אמר שהוא מרגיש בחילה. זה לא מנע ממנו לחסל חבילה של וופלים שהוא מצא בבגאז', לא לפני שהוא קרא "וואי! זה מהמילואים בלבנון, ב-82'". הכנו מהר תה מכל מיני עשבים שאספנו בדרך. משה אמר ש"זה עם העלים השעירים והקוצים, זה קיסוסית רעילה", אבל מכיוון שנגמרה לו האורנג'דה, הוא שתה איתנו קצת תה. חיכינו, חיכינו... חיכינו עוד קצת... אבל כלום. אף אחד לא הקיא הפעם. ציינו לפנינו שהיתה "חרא רכיבה", כי רכיבה שאף אחד לא מקיא בה, זו לא רכיבה. רק משה לא התייאש והלך לקפוץ דרופּ. הוא טען, שמהקפיצה... הכל מתערבב בבטן ואז... אבל כלום לא קרה.
הבוקר, התכנסנו עם שחר בפאתי 'כרמי-יוסף' במטרה להשיג את המטרה, שלשמה התכנסנו - להקיא. לא סתם להקיא. להקיא באופן איכותי. באופן מפואר. כיאה לטיולים ש"פורצים את גבולות המעטפת". בכוונה תחילה "שכחנו" את הפולאר בבית, בכדי שלא יהיה לנו שמץ של אינדיקציה על כך שהגוף שלנו במצוקה. "דפקנו" לפני הרכיבה שני ג'חנון, עשוי טוב, ואחד מלאווח עם הרבה רסק עגבניות. לקינוח שתינו מיץ תפוזים. רק משה התעקש לשתות אורנג'דה. התחלנו מיד לרכב בעליה תלולה בלי שמץ של חימום. עשינו בכוונה אינטרוואלים - ספרינט-מנוחה-ספרינט-מנוחה, בשביל לעצבן את הבטן. אחרי רבע שעה יכולנו לשמוע אחד את הדופק של השני באוזן בלתי מזו... (נו, המילה הזאתי... לא רוצה להגיד...), אבל בגלל שלא היה לנו פולאר שיצעק לנו כמה אנחנו במצוקה, חיסלנו, כל אחד, 9 פאוור-ברים בטעם חמוציות ושוקולד (שזה מה-זה מגעיל, להקיא מזה ממש). רק משה התעקש על החטיף בטעם אבוקדו שהוא הביא. זה שיש לו צבע (וגם טעם ומרקם) כמו של סליים. משה אמר, שיש בזה הרבה שומן וקלציום וצבע מאכל 'ירוק-בקבוק'. הוא גם שתה עוד חצי ליטר אורנג'דה. אחרי החטיפים גילינו שנשארו לנו בתיק בננות מהרכיבה של שבוע שעבר. הן היו כבר שחורות, אבל משה אמר, שאם מתעלמים מהצבע הטעם הרבה יותר גרוע. ברחבת המגדל, בפסגה, מצאנו מקרר ישן זרוק ליד הבאר. בתוך המקרר מצאנו בקבוק חלב. היה חרוט עליו "ברוך ג'מילי, 1948", אבל אנחנו התעלמנו מזה ושטפנו איתו את הטעם של הבננות. רק משה התעקש לגמור את האורנג'דה. כשחזרנו לרכבים משה אמר שהוא מרגיש בחילה. זה לא מנע ממנו לחסל חבילה של וופלים שהוא מצא בבגאז', לא לפני שהוא קרא "וואי! זה מהמילואים בלבנון, ב-82'". הכנו מהר תה מכל מיני עשבים שאספנו בדרך. משה אמר ש"זה עם העלים השעירים והקוצים, זה קיסוסית רעילה", אבל מכיוון שנגמרה לו האורנג'דה, הוא שתה איתנו קצת תה. חיכינו, חיכינו... חיכינו עוד קצת... אבל כלום. אף אחד לא הקיא הפעם. ציינו לפנינו שהיתה "חרא רכיבה", כי רכיבה שאף אחד לא מקיא בה, זו לא רכיבה. רק משה לא התייאש והלך לקפוץ דרופּ. הוא טען, שמהקפיצה... הכל מתערבב בבטן ואז... אבל כלום לא קרה.
