נועם רובינזון
New member
קבלו עוד סקירה- סיפורם של ישראלים שנגעו בחלום
בסוף שבוע האחרון עברתי בין כל אתרי הספורט המובילים בישראל ודפדפתי בין כתבות, מאמרים וראיונות. בין השאר, אתרי הספורט אוהבים להעלות נוסטלגיה
ולהזכיר לנו אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות במדינות רחוקות. עם כל הכבוד לסיקור ההיסטורי המקיף, היה לי חסר משהו מאוד מתבקש. בזמן שאנחנו מאדירים
כל מדליסט אולימפי (ובצדק), אנחנו שוכחים לגמרי את אלה שהיו קרובים מרחק נגיעה מהחלום ופספסו אותו בגלל כמה סנטימטרים, כמה מאיות או סתם כי היה יום
כיפור במהלך התחרות.
מסיאול ועד היום- קבלו את סיפורם של אלה שנגעו במדליה ופספסו תהילת עולם:
סיאול 1988- אלדד אמיר ויואל סלע- הסיפור שלהם דווקא יותר מוכר. בגלל העונות ההפוכות האולימפיאדה בסיאול התקיימה בספטמבר ואחד השיוטים נפל על יום
כיפור. השניים, שהתחרו בשייט בדגם ההולנדי המעופף לא הגיעו לשיוט ובכך פספסו את המדליה הישראלית הראשונה אי פעם (בהנחה שהיו מסיימים במקום 5
ומעלה בשיוט, אבל המיתוס לא סופר את זה).
ברצלונה 1992- אולימפיאדה חלשה יחסית למרבית המשלחת. פרט לשני המדליסטים, מרבית הספורטאים אכזבו ואף אחד לא התקרב למדליה.
אטלנטה 1996- יעל ארד- כמובן שזה לא רציני לומר שיעל פספסה תהילת עולם. ועדיין, לדעתי עושים לה אבל גדול כששוכחים מה התרחש באולם הג'ודו באטלנטה.
יעל הגיעה לאולימפיאדה כמועמדת למדליה, אבל חלתה במחלת הנשיקה לפני הדלקת הלפיד. יעל ארד, שאינה ככל האדם, עלתה למזרן ולאחר יום הרואי הגיעה לקרב
על הארד. במהלך הקרב, כאשר הייתה בדרך ליפול על הגב באיפון היא דפקה בכוונה את הראש ברצפה כדי שהניקוד יהיה יוקו בלבד. היא אכן הצליחה בזה, אך לא
זכתה בניקוד בהמשך הקרב והפסידה את הארד.
ג'וצה צ'יצ'יאשווילי- גוצ'ה הגיע לאולימפיאדה כסגן אלוף עולם ומועמד ברור למדליה. הכל התחיל חלק ודי בקלות הוא הגיע לחצי הגמר. בחצי הגמר זה כבר הלך קשה
יותר והוא הפסיד בו ולאחר מכן גם בקרב נוסף ופספס מדליה היסטורית שהייתה שולחת כל ילד שני בארץ לעמדת הפרטר (או שלא).
סידני 2000- האולימפיאדה הזו סיפקה אירועים טרגיים בסיטונאות (ברמה הספורטיבית כמובן). מבחינה הישגית, זו אולי האולימפיאדה הטובה ביותר שלנו והמשלחת
היתה במרחק נגיעה בלא פחות משש מדליות!
אריק זאבי- אריק הגיע לאולימפיאדה הראשונה בטירוף ונתן קרבות גדולים שהספיקו לו להעפלה לקרב על מדליית הארד, שם פגש ג'ודוקא צרפתי בשלהי הקריירה
אותו נראה היה שהוא יכול לנצח. לדעתי כולכם מכירים את סוף הסיפור, השופט פסק איפון בהכנעה על תרגיל שהיה מחוץ למזרן ואריק הפסיד בגלל טעות שיפוט.
על פי המיתוס מלמדים עד היום על המקרה בבית ספר לשופטים.
שני קדמי וענת פבריקנט- את השיוט האחרון של צמד ה-470 אני זוכר כאילו היה אתמול. השייטות הגיעו לשיוט האחרון כשהן במקום השלישי ובעמדה לא רעה גם
למדליית כסף. בשיוט עצמו, עד ההגעה למצוף האחרון הן היו במיקום המספיק לארד ואפילו נראה היה שבפער יפה ואז הגיע צילום הטלוויזיה של קו הסיום ותפילה
אחת בליבו של כל ישראלי- רק לא לראות פתאום את האמריקאיות מסיימות לפני הצמד שלנו. בחיים לא קיללתי כל כך כשראיתי את דגל ארה"ב, הבנות שלנו קיבלו
מכת רוח ונתקעו ממש על קו הסיום.
קונסטנטין מטוסביץ'- תשאלו כל אוהד ספורט ממוצע והוא מיד יגיד שהאתלט הגדול ביותר שלנו היה אלכס אברבוך, אבל מי שהגיע עד מרחק נגיעה ממדליה אולימפית
במלכת הספורט היה דווקא מטוסביץ' שסיים את התחרות עם תוצאה של 2.32 מטר. אז כמה סנטימטרים היו חסרים לו? אפס. מדליות הכסף והארד הלכו לקופצים
שעברו גובה דומה, אבל בפחות ניסיונות וקוסטה פספס היסטוריה.
יורי איסייצ'יק- המתאבק ענק המימדים הגיע לסיים את מה שהתחיל גוצ'ה ארבע שנים קודם לכן. גם כאן ההתחלה נראתה מבטיחה והוא העפיל בצורה מרשימה לחצי
הגמר. בחצי הגמר הוא כבר הוביל 2-0 ואז דפק את הראש חזק במזרן וקיבל זעזוע מח ממנו כבר לא הצליח לחזור לקרב. בתם המועד החוקי התוצאה הייתה 2-1
לטובתו והעסקנים הישראלים שאפילו לא ידעו את החוקים כבר התחבקו, אולם החוקים הם שיש להגיע ל-3 נקודות בזמן החוקי כדי לנצח. בתוספת הזמן יורי כבר לא
באמת היה שם והסוף ברור.
מיכאל קלגנוב- או.קי, אז בסוף הוא זכה במדליה, אבל יום לפני כן הוא ניצב לגמר ב-1000 מ' ונראה היה שהוא בדרך למדליה. בניגוד ל-500 מ', שם הצליח לשמור
על מקומו ולזכות בארד, במרחק הכפול הכח נגמר לו קצת לפני קו הסיום והוא פספס את מדלית הארד ב-42 מאיות.
אתונה 2004- אתונה, בדומה לברצלונה, הייתה אולימפיאדה מאכזבת עבור מרבית המשלחת, כשרק שניים (מתוך מועמדים רבים) הגיעו לאזור המדליות וגם ידעו
לקחת את המדליה. מהאולימפיאדה הזו נותרו רק סיפורי גבורה.
בייג'ין 2008- גל יקותיאל- גל נתן תחרות מדהימה והפתיע כאשר הגיע בזכות לקרב על הארד. רק מה, בשנה האולימפית גל הגיע לקרב על הארד כמעט בכל תחרות
אליה הגיע והפסיד בכל הפעמים. למרות הרצון הטוב והתחרות הנהדרת, גל שוב לא ידע לקחת את ההזדמנות ונשאר עם מחמאות בלבד.
ורד בוסקילה וניקה קורניצקי- גם עבורן הייתה זו אולימפיאדה נהדרת והן הפתיעו כאשר הגיעו לשיוט האחרון במקום הרביעי כאשר היו צריכות לעבור את הברזילאיות
בשני מקומות. גם בשיוט המדליות הן נתנו שיוט מצוין והובילו ברובו, רק שככל הנראה שאר השייטות (פרט לברזילאיות כמובן) קפצו לים לשחות, כי אף צוות אפילו
לא סיכן את המקום השני בשיוט של הברזילאיות ועוד מדליה פוספסה (לכל המבינים למיניהם, אני יודע שבסוף הברזילאיות עקפו וסיימו ראשונות, אבל אל תהרסו
את המיתוס).
זהו, תמה הסקירה הארוכה ונותר רק לקוות שהאולימפיאדה הזו תספק לנו מדליות לפחות כמו בברצלונה ובאתונה וסיפורים גדולים כמו בשאר האולימפיאדות.
שיהיה לנו בהצלחה!
בסוף שבוע האחרון עברתי בין כל אתרי הספורט המובילים בישראל ודפדפתי בין כתבות, מאמרים וראיונות. בין השאר, אתרי הספורט אוהבים להעלות נוסטלגיה
ולהזכיר לנו אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות במדינות רחוקות. עם כל הכבוד לסיקור ההיסטורי המקיף, היה לי חסר משהו מאוד מתבקש. בזמן שאנחנו מאדירים
כל מדליסט אולימפי (ובצדק), אנחנו שוכחים לגמרי את אלה שהיו קרובים מרחק נגיעה מהחלום ופספסו אותו בגלל כמה סנטימטרים, כמה מאיות או סתם כי היה יום
כיפור במהלך התחרות.
מסיאול ועד היום- קבלו את סיפורם של אלה שנגעו במדליה ופספסו תהילת עולם:
סיאול 1988- אלדד אמיר ויואל סלע- הסיפור שלהם דווקא יותר מוכר. בגלל העונות ההפוכות האולימפיאדה בסיאול התקיימה בספטמבר ואחד השיוטים נפל על יום
כיפור. השניים, שהתחרו בשייט בדגם ההולנדי המעופף לא הגיעו לשיוט ובכך פספסו את המדליה הישראלית הראשונה אי פעם (בהנחה שהיו מסיימים במקום 5
ומעלה בשיוט, אבל המיתוס לא סופר את זה).
ברצלונה 1992- אולימפיאדה חלשה יחסית למרבית המשלחת. פרט לשני המדליסטים, מרבית הספורטאים אכזבו ואף אחד לא התקרב למדליה.
אטלנטה 1996- יעל ארד- כמובן שזה לא רציני לומר שיעל פספסה תהילת עולם. ועדיין, לדעתי עושים לה אבל גדול כששוכחים מה התרחש באולם הג'ודו באטלנטה.
יעל הגיעה לאולימפיאדה כמועמדת למדליה, אבל חלתה במחלת הנשיקה לפני הדלקת הלפיד. יעל ארד, שאינה ככל האדם, עלתה למזרן ולאחר יום הרואי הגיעה לקרב
על הארד. במהלך הקרב, כאשר הייתה בדרך ליפול על הגב באיפון היא דפקה בכוונה את הראש ברצפה כדי שהניקוד יהיה יוקו בלבד. היא אכן הצליחה בזה, אך לא
זכתה בניקוד בהמשך הקרב והפסידה את הארד.
ג'וצה צ'יצ'יאשווילי- גוצ'ה הגיע לאולימפיאדה כסגן אלוף עולם ומועמד ברור למדליה. הכל התחיל חלק ודי בקלות הוא הגיע לחצי הגמר. בחצי הגמר זה כבר הלך קשה
יותר והוא הפסיד בו ולאחר מכן גם בקרב נוסף ופספס מדליה היסטורית שהייתה שולחת כל ילד שני בארץ לעמדת הפרטר (או שלא).
סידני 2000- האולימפיאדה הזו סיפקה אירועים טרגיים בסיטונאות (ברמה הספורטיבית כמובן). מבחינה הישגית, זו אולי האולימפיאדה הטובה ביותר שלנו והמשלחת
היתה במרחק נגיעה בלא פחות משש מדליות!
אריק זאבי- אריק הגיע לאולימפיאדה הראשונה בטירוף ונתן קרבות גדולים שהספיקו לו להעפלה לקרב על מדליית הארד, שם פגש ג'ודוקא צרפתי בשלהי הקריירה
אותו נראה היה שהוא יכול לנצח. לדעתי כולכם מכירים את סוף הסיפור, השופט פסק איפון בהכנעה על תרגיל שהיה מחוץ למזרן ואריק הפסיד בגלל טעות שיפוט.
על פי המיתוס מלמדים עד היום על המקרה בבית ספר לשופטים.
שני קדמי וענת פבריקנט- את השיוט האחרון של צמד ה-470 אני זוכר כאילו היה אתמול. השייטות הגיעו לשיוט האחרון כשהן במקום השלישי ובעמדה לא רעה גם
למדליית כסף. בשיוט עצמו, עד ההגעה למצוף האחרון הן היו במיקום המספיק לארד ואפילו נראה היה שבפער יפה ואז הגיע צילום הטלוויזיה של קו הסיום ותפילה
אחת בליבו של כל ישראלי- רק לא לראות פתאום את האמריקאיות מסיימות לפני הצמד שלנו. בחיים לא קיללתי כל כך כשראיתי את דגל ארה"ב, הבנות שלנו קיבלו
מכת רוח ונתקעו ממש על קו הסיום.
קונסטנטין מטוסביץ'- תשאלו כל אוהד ספורט ממוצע והוא מיד יגיד שהאתלט הגדול ביותר שלנו היה אלכס אברבוך, אבל מי שהגיע עד מרחק נגיעה ממדליה אולימפית
במלכת הספורט היה דווקא מטוסביץ' שסיים את התחרות עם תוצאה של 2.32 מטר. אז כמה סנטימטרים היו חסרים לו? אפס. מדליות הכסף והארד הלכו לקופצים
שעברו גובה דומה, אבל בפחות ניסיונות וקוסטה פספס היסטוריה.
יורי איסייצ'יק- המתאבק ענק המימדים הגיע לסיים את מה שהתחיל גוצ'ה ארבע שנים קודם לכן. גם כאן ההתחלה נראתה מבטיחה והוא העפיל בצורה מרשימה לחצי
הגמר. בחצי הגמר הוא כבר הוביל 2-0 ואז דפק את הראש חזק במזרן וקיבל זעזוע מח ממנו כבר לא הצליח לחזור לקרב. בתם המועד החוקי התוצאה הייתה 2-1
לטובתו והעסקנים הישראלים שאפילו לא ידעו את החוקים כבר התחבקו, אולם החוקים הם שיש להגיע ל-3 נקודות בזמן החוקי כדי לנצח. בתוספת הזמן יורי כבר לא
באמת היה שם והסוף ברור.
מיכאל קלגנוב- או.קי, אז בסוף הוא זכה במדליה, אבל יום לפני כן הוא ניצב לגמר ב-1000 מ' ונראה היה שהוא בדרך למדליה. בניגוד ל-500 מ', שם הצליח לשמור
על מקומו ולזכות בארד, במרחק הכפול הכח נגמר לו קצת לפני קו הסיום והוא פספס את מדלית הארד ב-42 מאיות.
אתונה 2004- אתונה, בדומה לברצלונה, הייתה אולימפיאדה מאכזבת עבור מרבית המשלחת, כשרק שניים (מתוך מועמדים רבים) הגיעו לאזור המדליות וגם ידעו
לקחת את המדליה. מהאולימפיאדה הזו נותרו רק סיפורי גבורה.
בייג'ין 2008- גל יקותיאל- גל נתן תחרות מדהימה והפתיע כאשר הגיע בזכות לקרב על הארד. רק מה, בשנה האולימפית גל הגיע לקרב על הארד כמעט בכל תחרות
אליה הגיע והפסיד בכל הפעמים. למרות הרצון הטוב והתחרות הנהדרת, גל שוב לא ידע לקחת את ההזדמנות ונשאר עם מחמאות בלבד.
ורד בוסקילה וניקה קורניצקי- גם עבורן הייתה זו אולימפיאדה נהדרת והן הפתיעו כאשר הגיעו לשיוט האחרון במקום הרביעי כאשר היו צריכות לעבור את הברזילאיות
בשני מקומות. גם בשיוט המדליות הן נתנו שיוט מצוין והובילו ברובו, רק שככל הנראה שאר השייטות (פרט לברזילאיות כמובן) קפצו לים לשחות, כי אף צוות אפילו
לא סיכן את המקום השני בשיוט של הברזילאיות ועוד מדליה פוספסה (לכל המבינים למיניהם, אני יודע שבסוף הברזילאיות עקפו וסיימו ראשונות, אבל אל תהרסו
את המיתוס).
זהו, תמה הסקירה הארוכה ונותר רק לקוות שהאולימפיאדה הזו תספק לנו מדליות לפחות כמו בברצלונה ובאתונה וסיפורים גדולים כמו בשאר האולימפיאדות.
שיהיה לנו בהצלחה!
