הבעיה בימין
היא שעל-אף שמצאתי עצמי מהנהן לאמירותיהם של אפי איתם, עוזי לנדאו ושות' לגבי ניהול הסכסוך מאחוריהם עומדת אידאולוגיה קיצונית שאין בה שום נכונות ללכת אל עבר פתרון הסכסוך. אני מחפש הנהגה שמבינה מחד שעצמה צבאית ונכונות להילחם הם מה שמונע מלחמה ומנגד בוחנים את האפשרות של הסדר מדיני מתוך נקודת מבט פרגמטית שמבינה שזה הצד השני של כיצד מונעים מלחמה. לצערי הפלקטיות של המפלגות בישראל היא כזו שאם אתה תומך בהסדרים מדיניים מרחיקי-ראות אתה גם מתנגד למהלכים צבאיים קשים, ואם אתה תומך במהלכים צבאיים קשים אתה מתנגד להסדרים מדיניים מרחיקי-ראות. המקומות היחידיים שבהם המצב הוא מעט שונה הוא באמת בעיקר בקדימה ומפלגת העבודה, ואולי בחלקים מסוימים בליכוד. אבל באף אחד מהמקומות האלו לא בצורה מספקת. אם כי ראוי להגיד שבניגוד להרבה ראשי ממשלה אחרים שהיו בשנים האחרונות בישראל אולמרט הוא אחד הקרובים ביותר להבין את זה. שרון פיספס הזדמנויות מדיניות רבות עם הפלסטינים וסוריה, חשש ממאבק בצפון וייתכן וגם לא היה מספיק נחרץ בעניניי עסקאות שבויים (אם כי אינני יודע את הפרטים על מידת החשיבות שהייתה בהחזרת "האזרח" טננבוים). ברק לא ראה מהר מספיק את הידרדרות המצב הבטחוני ולא עבר למצב מלחמתי בזמן, נתניהו סירב לפשרות מדיניות של-ממש (אם כי פחות ממה שנהוג לחשוב לגביו). רבין ז"ל הסכים לעסקאות חילופי שבויים מרחיקות לכת וחשש כמו מאש מעימות עם משפחות חטופים, והרבה פעמים העמיד את האינטרס האישי שלהם אל מעבר לאינטרס הלאומי. בהשוואה לכל זה אולמרט מתגלה כמנהיג שאפשר להיות גאים בו, אם כי חוסר ניסיונו הצבאי ובמידת מה חוסר יכולת מספק שלו להתמודד מול המגלומן החשדן פרץ הובילו לבעיות בניהול המלחמה הזו. אה, ומי שחושד בי כתומך קדימה גדול כי אני כותב בפורום זה - לא הצבעתי קדימה בבחירות האחרונות ולא חיבבתי חיבה רבה את המפלגה הזו בזמן ההוא.
