עיגול אובדני
New member
קוביות
אין דבר בעולם שאדוארד אהב יותר מקוביות. כבר מאז שהוא היה קטן, בזמן שכל הילדים האחרים היו משחקים כדורגל בהפסקה, הוא היה נשאר בכיתה ובונה מגדלים מקוביות עץ קטנות שהוא היה מביא איתו מהבית. למען האמת, אדוארד לא השתתף בשום פעילות חברתית מסוג כלשהו. כמעט בכל זמן פנוי שהיה לו הוא היה מצייר קוביות, בונה דברים מקוביות, או משחק עם החתול שלו, קובי. בהתחלה עוד היו מזמנים את ההורים שלו לפגישות. ". ניסינו לשלב אותו בהדרגה בכיתה, בטיולים שנתיים, בהפסקות פעילות, אבל הוא פשוט מסרב לשתף פעולה איתנו או עם שאר הילדים. הוא כמעט ולא מתקשר עם הסביבה שלו, הוא רק משחק עם הקוביות שלו בכל הזדמנות שניתנת לו." כמובן שזוהי החלטה שלכם בלבד, אבל יכול להיות שאולי.. כמה פגישות עם פסיכולוג לילדים יועילו מאוד עבור אדוארד." אמרה המחנכת שלו, ציפי, באחת הפגישות האלה. "מה נעשה אלי, מה נעשה? אני כבר לא יודעת מה יהיה. באמת שלא, אלי, באמת שלא. " הייתה אומרת אמא של אדוארד לאבא שלו. אחר כך היא הייתה בוכה והוא היה מנחם אותה. הוא היה מסתכל עליה, ומלטף לה את הראש בעדינות כזאת, כמו שמלטפים כלב קטן, או מישהי שאתה ממש אוהב. לקחו את אדוארד לפסיכולוג לילדים, והוא דיבר איתו שם על כל מיני דברים. למען האמת, בכל תקופת בית הספר שלו, אדוארד ביקר אצל פסיכולוגים, פסיכיאטרים, קוראים בקפה, מגדי עתידות, ואפילו עובד זבל רגיש אחד. ההורים שלו ניסו וניסו לעזור לו להשתלב בחברה, אבל שום דבר לא עזר. אדוארד פשוט העדיף לשחק עם הקוביות שלו. כשאדוארד הגיע לגיל 18 , הוא עזב את הבית. הוא בנה לעצמו בית שלם עשוי מקוביות קטנות, מיטה מקוביות, אוכל מקוביות, הכל היה מקוביות. אדוארד לא יצא מהבית שלו אף פעם. "מה אני צריך לצאת, כל הקוביות שאני צריך כבר יש לי כאן." הוא היה אומר. הוא אפילו כתב ספר שמסביר איך קוביות יכולות להיות תרופה לאיידס. כך אדוארד חי לו בשלווה בבית הקובייתי שלו, עד שיום אחד נפל לו עיגול על הבית, ואז הוא מת.
אין דבר בעולם שאדוארד אהב יותר מקוביות. כבר מאז שהוא היה קטן, בזמן שכל הילדים האחרים היו משחקים כדורגל בהפסקה, הוא היה נשאר בכיתה ובונה מגדלים מקוביות עץ קטנות שהוא היה מביא איתו מהבית. למען האמת, אדוארד לא השתתף בשום פעילות חברתית מסוג כלשהו. כמעט בכל זמן פנוי שהיה לו הוא היה מצייר קוביות, בונה דברים מקוביות, או משחק עם החתול שלו, קובי. בהתחלה עוד היו מזמנים את ההורים שלו לפגישות. ". ניסינו לשלב אותו בהדרגה בכיתה, בטיולים שנתיים, בהפסקות פעילות, אבל הוא פשוט מסרב לשתף פעולה איתנו או עם שאר הילדים. הוא כמעט ולא מתקשר עם הסביבה שלו, הוא רק משחק עם הקוביות שלו בכל הזדמנות שניתנת לו." כמובן שזוהי החלטה שלכם בלבד, אבל יכול להיות שאולי.. כמה פגישות עם פסיכולוג לילדים יועילו מאוד עבור אדוארד." אמרה המחנכת שלו, ציפי, באחת הפגישות האלה. "מה נעשה אלי, מה נעשה? אני כבר לא יודעת מה יהיה. באמת שלא, אלי, באמת שלא. " הייתה אומרת אמא של אדוארד לאבא שלו. אחר כך היא הייתה בוכה והוא היה מנחם אותה. הוא היה מסתכל עליה, ומלטף לה את הראש בעדינות כזאת, כמו שמלטפים כלב קטן, או מישהי שאתה ממש אוהב. לקחו את אדוארד לפסיכולוג לילדים, והוא דיבר איתו שם על כל מיני דברים. למען האמת, בכל תקופת בית הספר שלו, אדוארד ביקר אצל פסיכולוגים, פסיכיאטרים, קוראים בקפה, מגדי עתידות, ואפילו עובד זבל רגיש אחד. ההורים שלו ניסו וניסו לעזור לו להשתלב בחברה, אבל שום דבר לא עזר. אדוארד פשוט העדיף לשחק עם הקוביות שלו. כשאדוארד הגיע לגיל 18 , הוא עזב את הבית. הוא בנה לעצמו בית שלם עשוי מקוביות קטנות, מיטה מקוביות, אוכל מקוביות, הכל היה מקוביות. אדוארד לא יצא מהבית שלו אף פעם. "מה אני צריך לצאת, כל הקוביות שאני צריך כבר יש לי כאן." הוא היה אומר. הוא אפילו כתב ספר שמסביר איך קוביות יכולות להיות תרופה לאיידס. כך אדוארד חי לו בשלווה בבית הקובייתי שלו, עד שיום אחד נפל לו עיגול על הבית, ואז הוא מת.