Walk Two Moons
New member
קודם כל, לפני שאני אשכח, יש לכם ד"ש ממאיר.
אוקיי, עכשיו אפשר להתחיל. מאיפה להתחיל? אולי, לשם שינוי, נתחיל מהסוף. כן, מהסוף. אני יושב עכשיו פה, מול המסך, ומנסה להעביר את החוויה למילים - וזה קצת מסובך. ההרגשה מזכירה לי את השכיבה במיטה אחרי יום שלכל אורכו קפצתי על טרמפולינות וג'ימבורי, וברגעים לפני שאני נרדם, חוזרת אליי התחושה, כמעט כאילו שוב אני קופץ, כמעט כאילו שוב אני למעלה, כמעט כאילו שוב באוויר, אבל הכל רק 'כמעט'. אני כמעט מצליח לשחזר, כמעט מצליח לגעת בתחושה, כמעט אני שוב יושב מתחת לבוקסה הענקית, כמעט שוב הקול האדיר של מאיר הולם לי בעור התוף, כמעט כאילו שוב אני באוויר. אבל הכל רק 'כמעט', כי זאת הייתה שרשרת של רגעים עוצמתיים, מלאים ברגש, מלאים בשמחה שלפעמים מתערבבת בעצב ולפעמים אשכרה מצליחה להיות שלמה. וקשה לדבר את זה, צריך לשמוע את זה. ואני בהחלט מקנא ברובכם על שמן הסתם נפל בחלקכם לשמוע את זה את זה הרבה יותר פעמים מאשר אני זכיתי... זה מתחיל עם איילת חן, בביצוע מקפיץ ותזזיתי, "ובלילה, ובלילה, בתוך חיקההה מלוני..." מתחיל לשכוח. להתמכר לצלילים, להזיז את הראש, ולשכוח שיש עולם ויש ייאוש, שיש סופים ושיש עצב. לפלח הרימון, שמע קולי - זה בערך הציווי שהכי שמחתי להיענות לו מאז ומעולם.
מקהלות עם, ואחריו "שיר לא מוכר" לדברי מאיר - עוד סיפור נוסף של אהבה קצרה. "וכשאכנס, להיכן אני נכנס?" ובעצם, למי אכפת. למי יש כח לחשוב כל הזמן, להתלבט. שואג את מילות השיר ואף אחד לא שומע חוץ ממני, אבל זה לא משנה - אני שומע, סוף סוף אני שופך החוצה. כמה אהבה, או, הרבה מאוד אהבה. אחר כך ברחוב הזה בביצוע מטורף. שלום לך דודי, שלום-שלום. בשם האהבה היה בעיניי אחד מרגעי השיא של ההופעה, רוב הלהקה עלתה לחדר האומנים, רק מאיר על הקלידים והמתופף נשארו על הבמה, ופתאום בשיר הזה מילים קיבלו משמעות חדשה. מאיר יצק הרבה תוכן אליהן, והכריזמה שלו ומה שעמד באוויר פתאום נכנסו למוח (וללב) והאירו באור חדש את השיר היפהפה הזה. ובלי ספק, אם בשם האהבה היה השיא הראשון, בא גשם בביצוע אינטימי ומצמרר - רק מאיר והפסנתר - והיוו שיא נוסף. תגידי אש תגידי מים והראסטות של יוסי מזרחי מקפצצות בטירוף ("כמו קרניים של ביזון מצוי" אמר מישהו). אחריו הגיעו לב סדוק הנהדר, ווביניהם, ו-שירו של שפשף שהרקיד המון אנשים. זהו, הלהקה מחזירה את הכלים למקומם, "תודה רבה" ("אני יודע להגיד עוד דברים חוץ מ'תודה רבה'," אמר מאיר, "אבל לא תמיד זה יוצא. בדרך כלל זה לא יוצא. אז... תודה רבה, וחג חירות שמח!"), עלו וכמובן, מאיר יורד להדרן, לוקח גיטרה ופוצח בשיר שהיה לדעתי הטוב מכולם בערב הזה, אליה. זה היה ביצוע מדהים, מדהים, מדהים, אני בדרך-כלל לא משתמש במילה הזאת (בטח שלא 3 פעמים ברצף) אבל אין דרך אחרת לתאר את זה. זה היה השׂיא השֹיאי מכולם. כל מילה, כל צליל, המנגינות עולות והלב צולל. אחר-כך הגיעו אצלך בעולם ושער הרחמים שהיה מטורף, ואל נורא עלילה סגר את ההופעה. זהו, היה... משובח. בקרוב יגיעו תמונות.
אוקיי, עכשיו אפשר להתחיל. מאיפה להתחיל? אולי, לשם שינוי, נתחיל מהסוף. כן, מהסוף. אני יושב עכשיו פה, מול המסך, ומנסה להעביר את החוויה למילים - וזה קצת מסובך. ההרגשה מזכירה לי את השכיבה במיטה אחרי יום שלכל אורכו קפצתי על טרמפולינות וג'ימבורי, וברגעים לפני שאני נרדם, חוזרת אליי התחושה, כמעט כאילו שוב אני קופץ, כמעט כאילו שוב אני למעלה, כמעט כאילו שוב באוויר, אבל הכל רק 'כמעט'. אני כמעט מצליח לשחזר, כמעט מצליח לגעת בתחושה, כמעט אני שוב יושב מתחת לבוקסה הענקית, כמעט שוב הקול האדיר של מאיר הולם לי בעור התוף, כמעט כאילו שוב אני באוויר. אבל הכל רק 'כמעט', כי זאת הייתה שרשרת של רגעים עוצמתיים, מלאים ברגש, מלאים בשמחה שלפעמים מתערבבת בעצב ולפעמים אשכרה מצליחה להיות שלמה. וקשה לדבר את זה, צריך לשמוע את זה. ואני בהחלט מקנא ברובכם על שמן הסתם נפל בחלקכם לשמוע את זה את זה הרבה יותר פעמים מאשר אני זכיתי... זה מתחיל עם איילת חן, בביצוע מקפיץ ותזזיתי, "ובלילה, ובלילה, בתוך חיקההה מלוני..." מתחיל לשכוח. להתמכר לצלילים, להזיז את הראש, ולשכוח שיש עולם ויש ייאוש, שיש סופים ושיש עצב. לפלח הרימון, שמע קולי - זה בערך הציווי שהכי שמחתי להיענות לו מאז ומעולם.
