קודם כל תודה רבה לכל מי שענה לי

קודם כל תודה רבה לכל מי שענה לי

כפי שאתם רואים לוקח לי זמן להגיע לקרוא את התשובות ועוד לא הגעתי לקרוא הכל בעיון. אני במין סוג של שוק שכביכול אני עסוקה מדיי מכדי להגיע לאינטרנט, אלא שבעצם בסוף היום אני רואה שעוד לא עשיתי שום דבר מועיל (בעניין יהל) והייתי עסוקה בעיקר לעצור את הדמעות להיראות חייכנית בעבודה, ולחזק את הבעל שאצלו האסימון נפל עכשיו. (אני למעשה איבחנתי הכל קודם לבדיקה, השד יודע איך אבל ידעתי שזה pdd(גם כן כישרון...) יש לי הרבה שאלות ואני בטח אתחיל בקרוב לשאול אותן. על יהל אני יכולה לספר כאן בקצרה שהוא ילד טוב עם נשמה טובה, עם חוש הומור מצויין, רגיש מאוד לסביבתו הקרובה יודע להעניק אהבה לאלו שהוא בוחר בהם (שלא במקרה). עיניו משדרות תבונה רבה וסוג של ערמומיות שמצליחה בכל יום לגרום לי לצחוק. כל פעם יש לו הברקה או גילוי שגורמים לי לשאול את עצמי מה בדיוק הבעיה שלו ולהתרגז על התופעה הזו שיש לה את היכולת לתעתע בכולם ולחשוב מידי פעם שהכל בסדר ואין שום בעיה. על מה שהביא אותי להבין כי לילדי יש בעייה אכתוב בפעם אחרת. עכשיו טוב לי לכתוב את הדברים הטובים (שהם כאן הובאו על קצה המזלג לדעתה של אם אובייקטיבית). תודה ויום נעים לכולם.
 

שרון123

New member
../images/Emo99.gifמקסים מה שכתבת עליו

כמה כח יש לך (למרות שלך זה בטח לא ניראה ככה), אני בימים הראשונים הייתי מפורקת לגמרי. גם אני ידעתי פחות או יותר את האבחנה, עוד לפני הפגישה עם הרופאים, ולכן לא נישברתי לגמרי בפגישה איתם. מאחלת לך המון כח, ואשריו של יהל שאת האמא שלו.
 

נונינה

New member
לא שאין בעיה...אבל מה שאת

כותבת מאוד מעודד, ונשמע שמדובר בילד עם הרבה פוטנציאל להתפתח גם בקשר ותקשורת. 1. ערמומיות = תושיה והיכולת למצוא פתרונות יצירתיים (מילה מאוד חשובה - יצירתיות) לבעיות. 2. חוש הומור. היכולת לראות דברים מנקודת מבט שונה, ולא רק פונקציונאלית. 3. יצירת קשר עם אנשים המתאימים לו. יש לך את כל הסיבות להיות אופטימית.
 

אמא מ

New member
לקרן

שלום קרן. כשבני היה בגיל של בנך הוא בילה שעות בסידור מכוניות בשורה.הוא לא דיבר,לא הצביע, לא התנגד למגע אבל גם לא נהנה ממנו. אני לא הצלחתי לראות את כל הסימנים וחשבתי שהכול יסתדר עד גיל שלוש. ליתר ביטחון התחלתי להתרוצץ בגיל שנתיים וחצי ורק בגיל שלוש וחצי הגענו לטיפול של קלינאית . לא הכרנו את השיטות המוזכרות כאן ופשוט הקפדנו לעבוד בהנחיית הקלינאית (תקשורת בעזרת כרטיסים,משחקי קופסה שמשחקים באופן מעט שונה שמחייב יצירת קשר ) בגיל חמש בני נכנס לגן של החינוך המיוחד ובאותה תקופה החל לדבר במישפטים פשוטים ביותר ,בגיל חמש וחצי הוא סוף סוף הבין שלכל אדם שם משלו והתחיל לקרא לי בעקביות "אמא" ולבעלי "אבא" (כמה שחכינו לזה)היום הוא בן שמונה לומד בכיתה מיוחדת בבית ספר רגיל מדבר היטב, קורא ברמה של תלמיד כיתה ב´ משתתף בחוגים ונהנה מחברה . כייף לגדל אותו. כל ההתקדמות הזאת הושגה בעזרת עבודה יום יומית בגן ובבית מבלי שיהיה שינוי מהותי באופן ניהול הבית והמשפחה. נראה לי שמהדברים ברור ש:א. בנך במצב נהדר, למרות שלא סיפרת על הבעיות אפשר לזהות בדברים את הכוחות שיאפשרו לו להתגבר. ב. לבנך יש אמא שידעה לזהות את הקשיים בזמן כשהמוח עוד ניתן לעיצוב משמעותי. אם הבן שלי כל כך התקדם למרות המצב ההתחלתי הקשה והגיל המאוחר יחסית בו התחלנו לטפל אין לי ספק שיש לך את כל הסיבות להיות אופטימית. חיזקי ואימצי!
 
למעלה