קודם תאהב את עצמך=בולשיט אחד גדול

[כוסס הציפורניים]

קודם תאהב את עצמך=בולשיט אחד גדול

סליחה אם אני מנפץ לפסיכולוגים כמה מיתוסים אבל הדקלום הזה שלהם "תאהב את עצמך כדי שגם אחרים ילמדו לאהוב אותך" נשמע לי הרבה יותר כמו סיסמת בחירות מאשר כמו כלל שאפשר ליישם בחיים. תגידו,כשאתם מסתכלים על אנשים איומים שאף אחד לא רוצה בקרבתם והם מלאים באהב עצמית ,ממש מאוהבים בעצמם למרות שהם כל כך אנטיפתיים בצורה מחרידה לא בא לכם לרחם עליהם?! אתם לא חושבים שהאנשים האלה קצת פתטיים באהבה העצמית שלהם?! לא יעזור כלום,אנחנו זקוקים לזולת כדי לקבל אישור שאנחנו שווים משהו. אנחנו זקוקים מאוד לבן זוג לחיים כדי שמישהו יגיד לנו "אני רוצה אותך כמו שאתה,את כולך,לא רק את הידידות שבך ולא רק פן כזה או אחר אלא את כל מה שיש בך". דווקא דרך זוגיות אנחנו באמת לומדים לאהוב את עצמנו כי אנחנו משתכנעים שאם אחרים חושבים שאנחנו שווים אז זה כנראה נכון. קצת הזוי להגיד לעצמך "אני משהו משהו" כשאתה לא רואה אף אחר אחר מסביב שחושב ככה. אז אולי באמת...נפסיק כבר עם סיסמאות!

 

[גור42]

מה שאתה מתאר זו לא אהבה עצמית...

אתה באמת חושב שאנשים שכל הזמן מדקלים לעצמם כמה שהם גדולים ויפים וחכמים ומה לא, זה אנשים שאוהבים את עצמם? בדיוק להיפך. כל האגו הזה, וכל הטררם, זה סימן בדוק לחוסר בטחון וחוסר קבלה עצמית. לפני שאנחנו מחפשים בן זוג שיגיד לנו "אני רוצה אותך כמו שאתה, את כולך, את הטוב ואת הרע", אנחנו צריכים ללמוד לומר את אותם הדברים לעצמנו. זוהי אהבה עצמית אמיתית. לאהוב את עצמך, לא בגלל שאתה "משהו משהו" (שזה בלאו הכי מושג יחסי, מעורפל ובלתי-ניתן להגדרה) אלא בגלל שאהבה עצמית חיונית לשלמות הפנימית שלך. חוץ מזה, מי שלא אוהב את עצמו נמצא בבעיה. אנחנו חיים עם עצמנו 24 שעות ביממה. אנחנו לא יכולים לברוח מעצמנו. אז אם אנחנו כבר חיים 24 שעות ביממה עם הברנש הזה שנקרא "אני", כדאי שנלמד לאהוב אותו.

 

[כוסס הציפורניים]

אבל איך עושים את זה?!

אני מבין שחשוב שנאהב את עצמנו אבל הטענה שלי היא שבעולם בו אתה לא מקבל מהעולם מסביב אישור שבאמת כדאי לך לאהוב את עצמך לא תוכל להשתכנע שיש לך סיבה לאהוב את עצמך. אין מה לעשות,העובדות הן שאנחנו זקוקים לאנשים מבחוץ ומביוחד בני זוג לחיים שבוחרים לקבל אותנו כמו שאנחנו דווקא כדי שנוכל להגיד לעצמנו "אכן יש לנו סיבה טובה לאהוב את עצמנו כי עובדה שגם אנשים אחרים מתוך בחירה חופשית בוחרים לאהוב אותנו"

 

[גור42]

זה אולי קשה יותר לבד, אבל זה אפשרי

בכל אדם יש צדדים חיוביים. אם אתה רוצה ללמוד לאהוב את עצמך, כל מה שעליך לעשות זה להכיר את עצמך טוב יותר, ולהתמקד בצדדים החיוביים שבאישיותך. המטרה פה היא לא לתת לעצמך מחמאות ריקות מתוכן, או לפמפם את עצמך באמירות של "אתה משהו משהו", אלא להיות כן עם עצמך ולערוך ספירת מלאי של תכונות חיוביות שבאמת יש לך - לא בשביל להתגאות בהן, אלא פשוט בשביל להכיר בקיומן. ואתה לא צריך מישהו חיצוני שיאהב אותך בשביל שתדע שיש לך תכונות חיוביות. זאת עובדה מוגמרת, שנובעת מעצם היותך בן אנוש.

 

[כוסס הציפורניים]

אבל תסכים איתי שבנקודות שפל

ובמיוחד אחרי שחווים רצף של כשלונות קשה מאוד להכין רשימה שכזו. במקרים כאלה כל מה שאתה רואה זה רק את השחור ואפילו על ה"הצלחות" אתה מסתכל ואומר לעצמך "טוב,זה לא היה כזה מאמץ לסיים תואר הרי לכולם יש היום תואר". "טוב,זה לא כל כך קשה לעשות ילדים" "טוב,מה הבעיה להוציא רשיון נהיגה,לכולם יש..." וכן הלאה וכן הלאה. ברגעים של שפל אתה מתקשה להעריך באמת הצלחות שלך בחיים ונוטה להמעיט בערכן. וגם אם אתה כן מעריך את אותן הצלחות תמיד תגיד לעצמך "נו טוב אבל זה היה פעם ועכשיו עוברים עליי רק כשלונות אז אולי פעם הייתי שווה יותר והיום כבר אין שום ערך לחיי". תיאורטית אפשר אומנם למצוא כוחות נפש פנימיים ולפעמים גם אין ברירה כי החיים לא ממש נותנים לך לשבת ולהתבוסס במיץ של הצרות שלך כשאתה יודע שיש לך אחריות למשל לפרנס את הילדים שלך. ויחד עם זאת אין לי ספק שהרבה יותר קל לאדם לאהוב את עצמו כשהוא מקבל גם מבחוץ מהסובבים ובמיוחד מבת הזוג אישור שאכן הוא עדיין שווה לא פחות בשבילה גם אחרי שחווה כשלון.

 

[גור42]

אבל למה להשוות את עצמך לאחרים?

לא ממש ברור לי, למה זה משנה כמה אנשים עשו תואר או הוציאו רשיון נהיגה. רצית שיהיה לך תואר? השגת אותו? לדידי, זו הצלחה. ויש גם את העובדה, שכמעט כל אחד עובר בחייו תקופות "שחורות". ותמיד הן נגמרות מתישהו. כמו שהולך הפתגם - יום עסל, יום בסל. ואתה לא שווה פחות רק בגלל שבמקרה אתה נמצא בתקופת "בסל"...

 

[איילת נהדרת]

יפה גור, אני מסכימה איתך.

אנשים נוטים לבלבל בין אהבה עצמית /קרי קבלה עצמית לבין גאווה. אדם צריך להכיר במעלות ובחסרונות של עצמו, ולא לנסות להוריד או להצטדק. הזולת יכיר בו ויעריך אותו כאשר הוא יכיר בערך עצמו. ואני מצרפת כאן ציטוט שאני כה מתחברת אליו :

" הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו- שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו- איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת- איזו זכות יש לך לא להיות? אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותינו תשחרר אחרים מפחד." נלסון מאנדלה.