קוד של סמוראי
אני מביט על העיר תחתי ועל גלי האנשים הזורמים בה, הם עולים ויורדים עם הגאות, עם הלבנה. אני מביט אל העיר תחתי ולא יכול שלא לחדור דרכה, אני רואה את הגבעות הירוקות אשר היו פה בעבר, את חוף השחפים ועץ נד לו בצד. על גגו של בנין תעשיה אורות הכרך פרוסים, מנצנצים, מפתים, הרוח הנושבת קרירה היא ומסמנת את שיא החורף, העלים שנשרו נאכלו עם הזמן והגשם שירד, המעיל אשר עוטף אותי מצליח להסיט את הרוח אך לא את הקפור. אני רואה אותך משתקפת בדמותה של העיר, את תוססת וחייה כל הזמן אך הריצות הן לשום מקום והחלומות מתנקזים אל מה שהיית בעבר, פורחת, פראית ולא נגועה על ידי מגע. האמת ביננו היא המקשרת ככלים שלובים אינך צריכה לומר לי את המילים כדי שאשיר עליך מבט ואדע שבכית כל הלילה מגעגועים. את אינך יודעת אך מפה אני רואה את האור בחלונך, כמדורה בלב האפלה מזמינה אורחים לגרש את השדים מתוכם. את הנביאה, האורקל, להתייעץ בתומך את מעלה, ואני חפוי ראש, נסתר תחת ברדס, בא אליך לשמוע את קולך החרוך מעשן. והיום מאוחר והאנשים רצים לצדדים ללא אמונה, ללא הכוונה, וגם אני הייתי רץ מחפש אחר דבר. לבסוף מצאתיהו או שמא הוא מצא אותי, זה היה קול כצליל בריאה אשר עלה בי כקול תופים וקרנות, מצאתי את דרכי את הקוד. ליבי חושל מחדש באש התשוקה והתישר, ראש חודד בצלילות מי המחשבה וקיבל מוסר, נפשי בורכה מעבר קווי הזמן לדעת אמת. אני ממתין לך ולזריחה, יונת דואר ממתינה בידי. בקרוב האביב מגיע ואני אלך ממך. אווזי הבר קוראים לי בשנית אל נדודי, ואני ממתין להם שיחלפו מעלי לקחתי עימם. היום אמתין למילתך, תחת מעטה גס, לראות את שפתייך מברכות לשלום את הזר שבא לברך את המקדש. ובעודך ממלמלת אוציא את פיסת הבד הלבנה ששם, מכחולי, הותיר מילה. תודה.
אני מביט על העיר תחתי ועל גלי האנשים הזורמים בה, הם עולים ויורדים עם הגאות, עם הלבנה. אני מביט אל העיר תחתי ולא יכול שלא לחדור דרכה, אני רואה את הגבעות הירוקות אשר היו פה בעבר, את חוף השחפים ועץ נד לו בצד. על גגו של בנין תעשיה אורות הכרך פרוסים, מנצנצים, מפתים, הרוח הנושבת קרירה היא ומסמנת את שיא החורף, העלים שנשרו נאכלו עם הזמן והגשם שירד, המעיל אשר עוטף אותי מצליח להסיט את הרוח אך לא את הקפור. אני רואה אותך משתקפת בדמותה של העיר, את תוססת וחייה כל הזמן אך הריצות הן לשום מקום והחלומות מתנקזים אל מה שהיית בעבר, פורחת, פראית ולא נגועה על ידי מגע. האמת ביננו היא המקשרת ככלים שלובים אינך צריכה לומר לי את המילים כדי שאשיר עליך מבט ואדע שבכית כל הלילה מגעגועים. את אינך יודעת אך מפה אני רואה את האור בחלונך, כמדורה בלב האפלה מזמינה אורחים לגרש את השדים מתוכם. את הנביאה, האורקל, להתייעץ בתומך את מעלה, ואני חפוי ראש, נסתר תחת ברדס, בא אליך לשמוע את קולך החרוך מעשן. והיום מאוחר והאנשים רצים לצדדים ללא אמונה, ללא הכוונה, וגם אני הייתי רץ מחפש אחר דבר. לבסוף מצאתיהו או שמא הוא מצא אותי, זה היה קול כצליל בריאה אשר עלה בי כקול תופים וקרנות, מצאתי את דרכי את הקוד. ליבי חושל מחדש באש התשוקה והתישר, ראש חודד בצלילות מי המחשבה וקיבל מוסר, נפשי בורכה מעבר קווי הזמן לדעת אמת. אני ממתין לך ולזריחה, יונת דואר ממתינה בידי. בקרוב האביב מגיע ואני אלך ממך. אווזי הבר קוראים לי בשנית אל נדודי, ואני ממתין להם שיחלפו מעלי לקחתי עימם. היום אמתין למילתך, תחת מעטה גס, לראות את שפתייך מברכות לשלום את הזר שבא לברך את המקדש. ובעודך ממלמלת אוציא את פיסת הבד הלבנה ששם, מכחולי, הותיר מילה. תודה.
