תודה רבה
אני אספר בקצרה (כמה שאפשר) את הסיפור הארוך שלי. בגיל 17-18 התחיל בלט ב-L4 L5. עם השנים, ההריונות, הלידות ועקב עבודה עם תינוקות, הדרדרתי לפני 4 שנים למצב שרוב הדיסק יצא החוצה. סבלתי מכאבי תופת ובגלל שאני סובלת בשקט, אף אחד לא לקח אותי ברצינות - לא הרופאים בקופ"ח, לא האנשים מסביבי, אפילו לא בעלי. הרגשתי לבדי. איבדתי תחושה ברגל שמאל כמעט לחלוטין ושכבתי כמו פגר על הספה במשך שבועיים, עם קוקטייל נוראי של 2 אופטלגין כל שעתיים, פרקוסט בבוקר, אוקסיקונטין בלילה, ארקוקסיה וקלונקס. כ-14 כדורים ביום, 2 מהם נרקוטיים וכלום לא לקח ממני את הכאב. הגעתי למצב נפשי מאוד קשה. הייתי בדיכאון תהומי בגלל התרופות, הכאב וחוסר האונים ועלו בי מחשבות אובדניות. לא היה לי אומץ לקחת את חיי בידי, אבל קיוויתי שהתרופות יהרגו אותי וכבר לא היה אכפת לי מכלום. אפילו לא היה אכפת לי שלא אראה יותר את הילדים שלי. אחרי כשבועיים הגעתי לחדר מיון של בי"ח הדסה ולצערי הרב נאלצנו להשתמש בקשרים על מנת לקבל עזרה רצינית. האחות בחדר מיון אמרה שבטח יתנו לי תרופות וישלחו אותי הביתה. אמרתי לה שאני יוצאת מביה"ח - או בעוד 3 ימים אחרי ניתוח, או הלילה בשקית שחורה... ד"ר השרוני
כבר ידע על בואי ואישפזו אותי במחלקה. עברו עלי עוד 24 שעות מייסרות בהמתנה לניתוח (ככה זה חירום. אתה צריך לחכות בתור...) אחרי הניתוח הכאב היה עשירית מהכאב שלפני, כך שאפילו לא הסכמתי לקחת משכך כאבים. עברו 4.5 שנים מאז. אני חיה את חיי בזהירות רבה. לא מרימה חפצים כבדים, נשענת על משהו כשאני מתכופפת, עושה הרבה מנוחות שכיבה במשך היום, שעה הליכה על יום וחיה עם הכאב הכרוני, ברמה סבילה. בקיץ האחרון התחילה לכאוב שוב הרגל. חיכיתי שהכאב יעבור ובסוף הלכתי לרופא של קופ"ח. הוא התעקש שזו דלקת מקומית במפרק הירך, אבל אני מכירה היטב את הכאבים שלי... לקחתי את הארקוקסיה שהוא נתן לי (תרופה מגעילה במיוחד) וללא הועיל, ואפילו התגברו הכאבים עד שהקרינו עד קצות האצבעות. בייאושי "קניתי" תור בשר"פ לד"ר השרוני ובאתי לייעוץ. הוא אמר שמצבי מצוין ואין בעיה נוירולוגית. להפתעתי גיליתי שמצבי טוב משל רוב המנותחים שלו, שחלקם חוזר שוב ושוב לניתוחים, ואילו אצלי המצב השתמר להפליא. כשהבעתי חרדה לחזור למצב הקודם הוא אמר שאני לא צריכה לדאוג ואם אני "אתקלקל" אני יכולה לחזור אליו והוא "יתקן אותי". כיום המצב הרבה יותר טוב. את הפרקוסט איחסנתי עמוק בארון, אבל תמיד יש בסביבה משכך כאבים קל יותר, כי אני בחרדות אם אין. הכאב נסבל, אבל חופר כל הזמן. אלה הם חיי... תודה למי שקרא עד הסוף.
)
