קולנוע קרן
כשקרן נולדה, כולם אהבו להסתכל עליה, כי כל מי שהסתכל עליה ראה שם את העתיד שהוא רצה לראות. למשל, סבתא דליה אמרה שכל החיים של קרן לפניה. סבא אברהם אמר שאין לה דאגות. דודה רחלי אמרה שכשהיא תהיה בת 18 היא כבר לא תצטרך ללכת לצבא כי יהיה שלום, אבא שלה אמר שהיא תהיה חתיכה, ואמא שלה כבר ראתה שהיא תהיה ממזרה לא קטנה. כל אחד תרם משהו לאופיה ההולך ומתעצב של קרן. אנשים הם כמו צופים מיתממים במין אולם קולנוע דמיוני. קונים כרטיס כדי לבהות במסך לבן, להקרין עליו מתוך עצמם ולקרוא לזה העתיד. עתיד שובר קופות, שובר לבבות, סוחט דמעות. וכמו בכל אולם קולנוע מצוי, יש את הטמבל שמפצח גרעינים ומאיר עם פנס על המסך, חושף את האשליה ומפריע. תחת אלומת הפנס, המסך שוב לבן, הגיבור חסר פנים, הסרט הוא קריקטורה. ככה רועי, אחיה הגדול של קרן, בן ה- 16, טרח לציין בחשיבות עצמית מופגנת, שקרן היא בעצם לוח חלק ותו לא. סבא וסבתא דליה ואברהם בכלל לא שמעו וגם אם היו שומעים מן הסתם היו מושכים כתף וממשיכים לחפש סימנים על הלוח החלק. אמא שאלה את רועי אם כבר הכין שיעורים למחר, ואבא הביט בו במבט מבשר רעות ואמר ``להתחכם כל אחד יכול, רועי``. דוד אלי שעד לאותו רגע שתק, אמר לרועי שהוא לא מאמין שילדים נולדים חלקים לחלוטין, והשניים פצחו בויכוח מעמיק על היחס בין השפעות גנטיות להשפעות סביבתיות וחינוכיות על אופיו של הילד. הילד - כך הם קראו למושא הויכוח. קרן כבר מזמן לא היתה בתמונה. כך, איש לא ביקש את הכסף בחזרה. כולם קיבלו את תמורתם בעבור הכרטיס, וכל אחד השתמש בקרן לצרכיו. אחרי שכולם הלכו, רק אמא נשארה לנקות את הסלון ולעשות כלים. וקרן? קרן היתה ללא עבר, ללא עתיד וללא מחשבה. קרן היתה חופשיה. חופשיה למה? חופשיה לגדול, ללמוד, לצבור עבר ולקוות להתנתק ממנו, חופשיה להתאכזב לראשונה, חופשיה להתאכזב בשנית, חופשיה ללמוד את הלקח, חופשיה להתעקש ולהתפשר, חופשיה להתאהב, להתחתן וללדת ילדה שלא יקראו לה קרן כי לא קוראים לבת באותו שם כמו לאמא, חופשיה לעשות מה שהיא רוצה, כלומר חופשיה להשתעבד לרצונותיה. הרצונות שאיש אינו בוחר בעצמו. אך בעיקר חופשיה ללכת בעקבות כל מי שהיה חופשי לפניה באותן עקבות עמוקים באותה דרך מפותלת. חופשיה לקנות כרטיס לקולנוע ולצפות לעתיד.
כשקרן נולדה, כולם אהבו להסתכל עליה, כי כל מי שהסתכל עליה ראה שם את העתיד שהוא רצה לראות. למשל, סבתא דליה אמרה שכל החיים של קרן לפניה. סבא אברהם אמר שאין לה דאגות. דודה רחלי אמרה שכשהיא תהיה בת 18 היא כבר לא תצטרך ללכת לצבא כי יהיה שלום, אבא שלה אמר שהיא תהיה חתיכה, ואמא שלה כבר ראתה שהיא תהיה ממזרה לא קטנה. כל אחד תרם משהו לאופיה ההולך ומתעצב של קרן. אנשים הם כמו צופים מיתממים במין אולם קולנוע דמיוני. קונים כרטיס כדי לבהות במסך לבן, להקרין עליו מתוך עצמם ולקרוא לזה העתיד. עתיד שובר קופות, שובר לבבות, סוחט דמעות. וכמו בכל אולם קולנוע מצוי, יש את הטמבל שמפצח גרעינים ומאיר עם פנס על המסך, חושף את האשליה ומפריע. תחת אלומת הפנס, המסך שוב לבן, הגיבור חסר פנים, הסרט הוא קריקטורה. ככה רועי, אחיה הגדול של קרן, בן ה- 16, טרח לציין בחשיבות עצמית מופגנת, שקרן היא בעצם לוח חלק ותו לא. סבא וסבתא דליה ואברהם בכלל לא שמעו וגם אם היו שומעים מן הסתם היו מושכים כתף וממשיכים לחפש סימנים על הלוח החלק. אמא שאלה את רועי אם כבר הכין שיעורים למחר, ואבא הביט בו במבט מבשר רעות ואמר ``להתחכם כל אחד יכול, רועי``. דוד אלי שעד לאותו רגע שתק, אמר לרועי שהוא לא מאמין שילדים נולדים חלקים לחלוטין, והשניים פצחו בויכוח מעמיק על היחס בין השפעות גנטיות להשפעות סביבתיות וחינוכיות על אופיו של הילד. הילד - כך הם קראו למושא הויכוח. קרן כבר מזמן לא היתה בתמונה. כך, איש לא ביקש את הכסף בחזרה. כולם קיבלו את תמורתם בעבור הכרטיס, וכל אחד השתמש בקרן לצרכיו. אחרי שכולם הלכו, רק אמא נשארה לנקות את הסלון ולעשות כלים. וקרן? קרן היתה ללא עבר, ללא עתיד וללא מחשבה. קרן היתה חופשיה. חופשיה למה? חופשיה לגדול, ללמוד, לצבור עבר ולקוות להתנתק ממנו, חופשיה להתאכזב לראשונה, חופשיה להתאכזב בשנית, חופשיה ללמוד את הלקח, חופשיה להתעקש ולהתפשר, חופשיה להתאהב, להתחתן וללדת ילדה שלא יקראו לה קרן כי לא קוראים לבת באותו שם כמו לאמא, חופשיה לעשות מה שהיא רוצה, כלומר חופשיה להשתעבד לרצונותיה. הרצונות שאיש אינו בוחר בעצמו. אך בעיקר חופשיה ללכת בעקבות כל מי שהיה חופשי לפניה באותן עקבות עמוקים באותה דרך מפותלת. חופשיה לקנות כרטיס לקולנוע ולצפות לעתיד.
