קול הנפילה לא נשמע: 80 שנה למותו המסתורי של מחבר הנסיך הקטן
הוא היה טייס אמיץ ונועז וסופר מחונן ורגיש. הגעת הנאצים לצרפת ניתקה אותו מטייס המשנה שלו משם הוא המשיך לארה"ב ולקנדה, כתב את אחת היצירות הספרותיות הנמכרות ביותר במאה ה־20 וחזר לשדה הקרב
מרדכי חיימוביץ
5
הנסיך הקטן (צילום: הוצאת עם עובד)
חורף 95' לא חסך את חִציו מפריז. זאבי הקוטב יכלו לטייל חופשי ברחובות העיר. בביתי ברובע ה־11 חדל החשמל ופלטות ההסקה קפאו כגופות שנשכחו בסופה סיבירית. אפילו תל אביב החמימה העבירה אצבע קפואה על עמוד השדרה שלי. זאת הייתה ראשית שליחותי ככתב "מעריב" בפריז, ומערכת עצבנית המתינה לתוצאות כהרף עין.
כמעט בכל בוקר מסרים של שנינה ולעג נותבו למחשב שלי: "תכתוב משהו, בתנאי שאתה אחרי הקרואסון בחמאה, כמובן", נאמר ברחמניים שבהם. קראתי, צפיתי, האזנתי, נברתי, אבל בצורת הכפור השתוללה. לא גיליתי אף סיפור שיגרום לעורך המוסף השבועי לחבב אותי. "כתבנו בפריז" היה לאיש הכבוי בעיר האורות.
אפילו הרגשתי קצת כליאון ורת, החבר היהודי שלו הקדיש אנטואן דה סנט־אכזופרי את "הנסיך הקטן": "המבוגר הזה יושב בצרפת... וקר לו. והוא זקוק מאוד שינחמו אותו...". הנחמה נחתה חמה. עם הקפה בתום ארוחה בבית הציר המדיני בשגרירות ישראל, קלטתי שיחת שתי גברות מולי. הבנתי שקרוב של אחת היה טייס המשנה של אבי "הנסיך הקטן". קוראים לו ז'אן ישראל, הוא יהודי, הוא חי בפריז, והוא בן 82. קצות האצבע שחייגה למערכת המוסף רטטה מאושר. את המשפט הראשון לא זכיתי להשלים. "רוץ אליו מיד, אתה מבין למה...", קטע אותי העורך.
אנטואן דה סנט אכזופרי (צילום: Getty images)
זה היה סיפורי הראשון מפריז ל"סופשבוע". הוא התפרסם במלאת 50 שנה וכמה חודשים להיעלמו של סנט־אכזופרי בטיסת מודיעין במלחמת העולם השנייה. 30 שנה חלפו מאז. אני איני בפריז וז'אן ישראל לגמרי איננו. אבל אין זו סיבה שלא לציין 80 שנה שחלו שלשום להסתלקותו האניגמטית של ההומניסט המעופף, של האיש שחיבר את ההמנון לתום הלב. את שירה "לזכרו של אנטואן דה סנט־אכזופרי" סגרה דליה רביקוביץ בצרור פנטזיות על מה היה קורה לו ניצל "בפעם ההיא" (שתארכה בטעות ל"מרס, בשנת ארבעים ושלוש" - מ"ח): "הוא היה איתנו / גרגר זורח / שושן ברוח / צוחק בעננים".
הרוזן אנטואן מארי רוז'ה דה סנט־אכזופרי נולד בליון בשחר המאה שעברה (29.6.1900). שורשי האצולה של משפחתו הקתולית העמיקו עד לבישוף Exuperius שחי במאה החמישית לספירה. משמו נגזר שם משפחתו של אנטואן. הוא היה השלישי מחמשת ילדי המשפחה. כשמלאו לו 4 מת אביו מהתקף לב והמשפחה ירדה מנכסיה.
אבל כאובלומוב, בן האצילים ברומן של גונצ'רוב, דבקו אף באנטואן הרגלי התפנקות אריסטוקרטיים. הוא התקשה לקום בבוקר, שנא ללכת ברגל אפילו למרחקים קצרים. נהגי המוניות לא אהבו את הנוסע שממנו קוששו פרנקים בודדים. הוא כשל פעמיים בבחינות הקבלה לאקדמיה של הצי, למד אדריכלות בבית הספר הלאומי הגבוה לאומנויות (Ecole des Beaux-Arts), עזב אחרי 15 חודשים, התגייס לחטיבת הפרשים ה־2, לקח שיעורי טיס פרטיים ליד שטרסבורג ולבסוף הועבר מצבא היבשה לחיל האוויר.
עם הצבתו בטייסת הקרב ה־37 בקזבלנקה זכה בכנפי הטיס. כששירת בטייסת 34 בלה בורז'ה שליד פריז, חווה התרסקות ראשונה מני רבות. בלחץ משפחת ארוסתו, הסופרת לואיז לוואק וילמורן, נפרד מתא הטייס. כעבור זמן התרסקו גם האירוסים. את המשפט "עד שהמוות יפריד בינינו" השמיע באוזני גברת מבעבעת מאל סלוודור.
עד שהייתה למדאם סנט־אכזופרי, הספיקה קונסוואלו סנדובל להתאלמן ולהתגרש. את מי שתהיה ההשראה לוורד ב"הנסיך הקטן", תיאר סנט־אכזופרי כ"בעלת נשמה בוהמיינית ולשון של צפע". קונסוואלו החזיקה בשני קצוות חבל יצירתו. היא הייתה מחוללת השראתו והתהום שלרגליו. חייהם היו רכבת הרים שהסתחררה לשום מקום. אין ספק שהיא אהבה אותו והוא אותה.
אבל כשהיו יחד המצב הסתבך. הוא הרבה להיעדר, היא לא ציפתה לו בעיניים קרועות לרווחה. לא חסכה מעצמה חירויות מסוימות. בהגזמה רופפת ניתן לומר שאנטואן דה סנט־אכזופרי היה טייס עם אישה בכל נמל (תעופה). המשמעותית שבהן הייתה הצרפתייה הלן דה ווג, ציירת, סופרת ובת למשפחת אצולה אמידה. במלחמה חשד בה המודיעין של בעלות הברית שהיא מרגלת לטובת האויב.
בזהויות בדויות נעה בין שטחים שבשליטה אמריקאית־בריטית לבין אלה שבידי גרמניה וממשלת משתפי הפעולה של וישי. דה ווג כונתה "נלי" בפי מכריה ו־Madame de B בביוגרפיות על סנט־אכזופרי. היא לא הייתה פרטנרית רק ליצריו אלא גם ליצירותיו. דה ווג ניהלה את עיזבונו ולאחר מותו הוציאה לאור עבודות מגירה.
אנטואן דה סנט־אכזופרי היה אחד מחלוצי שירות הדואר האווירי הבינלאומי. בימים ההם תא הטייס היה דל במכשירים, והטייסים נזקקו בעיקר לאינסטינקטים שלהם. הרומנטיקן האווירי יכנה "רואי חשבון" את מי שימריאו במטוסים עתירי מחוגים. את עבודתו כדוור שחקים התחיל בקו טולוז־דקר. תוך זמן קצר מונה למנהל תחנת המעבר בכיף ז'ובי שבסהרה הספרדית. לעתים נאלץ לשאת ולתת עם ראשי השבטים במדבר על שחרור טייסים שנלקחו כבני ערובה.
מהסהרה הוקפץ לארגנטינה. הוא חי בבואנוס איירס, גילה נתיבי תעופה חדשים בדרום אמריקה וחיפש טייסים אבודים בפסגות האנדים. התאונה הנוראה מכל עברה עליו בגואטמלה. מטוסו היה לעיי חורבות והוא שקע בתרדמת של שמונה ימים. אנטאון דה סנט־אכזופרי הבין בדרך הקשה שבטייסת הדואר קוראים למוביל "קפטן מוות".
כל המראה הייתה התגרות, כל נחיתה הייתה הימור. "טיסת לילה" (ספריית פועלים, מצרפתית משה מרון בעריכת גדעון טיקוצקי ודורית פרידמן) הוא רומן בדיוני שמשקף מציאות ממשית. סנט־אכזופרי צלל אל עולמו של האיש בקוקפיט, אל שגרתה מרוטת העצבים של אשתו הממתינה בבית.
ז'אן ישראל בכתבה ב''מעריב'' (צילום: ארכיון מעריב)
פביאן היה בדרכו מפטגוניה לביתו בבואנוס איירס. בדרך ארבה לו הסופה, אבל פביאן החליט להערים עליה. הוא לא יעקוף אלא יזדחל מתחתיה. הסער קרא אותו היטב וצחק לו בפרצוף. בפביאן אחזה צמרמורת ומטוסו טולטל טלטלות עזות. רוחות השמיים סגרו עליו. פצחו סביבו במחול מוות. אבל הוא לא העלה על דעתו לשוב על עקבותיו. פעם אחת כבר נתפס בפחדו וננזף. בהשלמה שקטה נסק פביאן אל קצו.
באישון לילה צלצלה אשתו למטה החברה. במהלך ששת שבועות נישואיהם הספיקה סימון לגבש נוהל המתנה לאהובה. כשידעה שהוא מתקרב, נהגה לרדת ממיטתה, להסיט את וילונותיה ולחפש את הירח. כשראתה אותו תלוי זוהר בשמיים צלולים ידעה שפביאן שלה עשה את זה. אז הייתה מתקינה לו ארוחת לילה כפי שרק היא ידעה, וגם קפה חם כפי שאהב, "כי קר שם למעלה...".
בסביבות אחת ורבע בלילה הכל כבר היה מוכן והיא הייתה מטלפנת לשמוע אותו. כך נהגה גם באותו לילה פטאלי.
"פביאן נחת?".
המזכיר ששמע אותה שאל: "מי מדברת?".
"סימון פביאן".
המזכיר שלא העז לומר לה את האמת, העביר את השפופרת לראש המשרד.
"בעלי נחת?".
"לא".
"הוא מאחר?".
דממה.
"כן, יש איחור".
"ובאיזו שעה יגיע?".
"באיזו שעה יגיע? אנחנו...לא יודעים. איחור גדול מדאם... כן, איחור גדול".
"טיסת לילה" הוא יצירה אפופת מוות שהתפרסמה ב־1931 וזיכתה את סנט־אכזופרי בהכרה עולמית ובפרס Femina. אבל לא רק הודות לספר הייתה 1931 לשנה חשובה בביוגרפיה שלו.
בקפה "דה מגו" בבולוואר סן ז'רמן בפריז ובתיווכם של חברים, פגש את חברו היקר. ליאון ורת היה בן למשפחה יהודית מתבוללת מחבל לורן. בפריז - אולי בהשפעת משפט דרייפוס - התקרב אל השמאל הרדיקלי. אוקטב מירבו, סופר ומבקר אנרכיסט, עזר לו לפרסם את רשימותיו. ורת (53) היה מבוגר מסנט־אכזופרי ב־22 שנים. אבל פער הגילים לא הפריע לחברות, אפשר שאף חיזק אותה.
סנט־אכזופרי, שבגיל 4 כאמור איבד את אביו, מצא בוורת את דמות האב הנעלם. ומבלי דעת גם את הדמות שתאייש את ההקדמה ל"הנסיך הקטן", שיתורגם למעל 300 שפות, יימכר ב־200 מיליון עותקים, ובמאה ה־20 יהיה אחד הספרים הנקראים ביותר בעולם. ב־30 בדצמבר 1935 ימצא את הזירה שתהיה השראה לפתיחת היצירה.
השעה הייתה 2:45 לפנות בוקר. לאחר 19 שעות ו־44 דקות טיסה, סנט־אכזופרי והמכונאי־נווט אנדרה פרבו נקלעים לערפל סמיך. הם מתרסקים בסהרה הלובית. בעקבות צ'ארלס לינדברג שחצה לבדו ב־33.5 שעות את האטלנטי, ניסו גם שני הצרפתים לגמוע ביומיים את קו פריז־סייגון ולזכות ב־50 אלף פרנק. "אבל משהו נשבר במנוע שלי", כתב ב"הנסיך הקטן", "ומפני שלא היו איתי לא מכונאים ולא נוסעים, התכוננתי לנסות לבצע בכוחות עצמי את התיקון המסובך. זו הייתה בשבילי שאלה של חיים ומוות".
התקלה הנחיתה אותם בוואדי נטרון, קרוב לדלתא של הנילוס. אבל ברשותם היו מפות פרימיטיביות ולא היה להם צל של מושג היכן הם. הם נשארו רק עם כמה אשכולות ענבים, שני תפוזים, כמה עוגיות "מדלן", תרמוס קפה וחצי תרמוס יין לבן. תוך יממה ייבשו את התרמוסים ואחר כך את עצמם. התחילו להזות. להיסחף לקולות ולמראות תעתועים.
ביום השלישי חדלו להזיע. ביום הרביעי מצאו מולם בדואי בא בימים שהיטלטל על גמל. הוא הורה להם לשכב על האדמה, הניח לפניהם קערות מים והתחיל להבזיק חיים לוורידיהם. "חיכינו, מצחנו בחול", כתב ב"אדמת אנוש", "וכעת אנו שותים, שרועים על בטננו, הראש בקערה, כמו עגלים... הבדואי חושש מכך ומאלצנו מדי רגע להפסיק. אך רק מרפה הוא מאיתנו וכבר אנו שבים לטבול מלוא פנינו במים. המים!".
להמשך קריאהhttps://www.maariv.co.il/culture/literature/Article-1121649