קול
טריגר... היום בבקור איבדתי את הקול. הייתה תקופה בצבא שהיתי מאבד את הקול שלי בבקרים כל בוקר היתי קם ועד 9 בבוקר לא היתי מצליח לדבר בכלל. זה היה עניין ידוע לכולם וממש ידעו לא לדבר איתי בבוקר. אתמול זה חזר לי אומנם זה היה עד שמונה וחצי עכשיו כי אני קם יותר מוקדם וזה בעצם שעה בבוקר שאני לא יכול לדבר. זה קשה כשבשמונה אתה צריך להכנס למענה. העבודה הזו של כל היום לדבר עם לקוחות פשוט גומרת אותי אף פעם לא חשבתי שעבודה עם קהל (אקטיבי) כל כך סוחטת. כל יום אני מסיים גמור ואם כאב ראש מסתבר שאני צריך ללכת עם המשקפיים כל היום. וזה עוד כלום לעומת מה שאני מרגיש. הבדידות מעייפת יותר.... אין לי כוח לרשום. מה אני אומר... שאני לבד? שחרא לי? שכלום לא מרגיש לי נכון? שאין לי סבלנו? שרוב הזמן אני פשוט עצוב ולא מרוצה? שאני מתגעגע לאנשים וחברים שפתאום נעלמו לי? (אולי כי לי אין זמן) שאני מתגעגע להרשה הזו שמישהו אוהב אותי או שאני אוהב אותו? מה זה יעזור אם אני אגיד את כל זה? הכל נשאר אותו דבר. אין לי כוח אפילו לחיך להיות חברותי ולהמשיך הלאה זה מעייף מידי... אין ברירה. זה לא חדש שאני מתחבר למילים של בנות אולי אלבש גלימה זוהרת אגדיל עקביי ארחיב מימדי גם זה לא ישמיע אותי וודאי ואם אקפוץ לגובה מעבר לאופק אולי גם זה לא יזיז להם את הדופק מה עוד אעשה כדי לעלות הדרך שלי, לעבוד, לעבוד, לאבד לאיבוד, כל שביקשתי לתת הלך לאיבוד האם אתרסק ואתפזר לאנחות או כך ביקום ממשיך להיות ודרך ארוכה מתישה וקסומה ולאן? אינני מקבלת אותה אולי חשבתי קצת יותר מדי עלי לעשות דרכי שכחתי קמעה אני סתם סתם מהלכת על פני האדמה לא חזקה בעוצמה מתבזבזת על עוד קפה בבוקר או ללכת לסרט הבריחה מאהבה עצמית גורלית כל שאבקש לקבל התפזר באוויר המביא לא מביא לנשמה זה מתוך להיות, של הבנות נחמה
