קומביני מדהים

[mishel s]

קומביני מדהים

אחרי שנה און אנד אוף שאני גר פה, יצא לי לפני חמש דקות להתקל בתופעה שלא קרתה לי עד היום והדהימה אותי...
השרות פה פשוט חבל על הזמן.

קניתי בקומביני כמה מוצרים, ובקופה הקופאית העבירה את המד הזה שקורא ברקודים על המוצרים כדי לעשות את החשבון הסופי ובאחד המוצרים... פוף! המכשיר שמראה את המחיר כנראה דיווח לה שהתאריך תפוגה של המוצר פג והיא התנצלה מעומק הלב ובו זמנית עובדת אחרת רצה (לא הלכה) למדף המתאים כדי להביא לי את אותו מוצר בתאריך שעדיין תקף.
כמובן שוב ושוב התנצלויות למרות שתכלס לא קרה כלום זה לא שקניתי אותו והלכתי... ואז חזרתי להתלונן שהוא לא בתוקף
חוויה מאוד נעימה, לדעת שגם אם אתה לא שם לב - קורא הברקוד ישים לב לזה שהמוצר לא בתוקף ולא יתן לך לקנות אותו!

אני לא רואה את זה קורה באיי אם פי אם בארץ, או בסופר, או בכל מקום אחר

 

[johnny d]

דווקא בארץ יש משהו דומה

אמנם לא בקורא הברקוד, אבל בעלי חנויות ששמים לב שמוצר פגום או פג תוקף ישימו אותו בחזית בצורה שתסתיר את הפגם על מנת שמישהו יקנה את זה.

 

[johnny d]

סרקסטיות כמובן....

 

[innocence]

לגבי פג תוקף לא שמתי לב,

אבל כן שמים מה שהתאריך שלו קרוב יותר מקדימה על מנת שהם יקנו לפני כן. מה שנקרא FIFO
ובתכלס, רוב הזמן אין לי בעיה לקנות למשל חלב עם תאריך תפוגה של שבוע, או אפילו 4 ימים - כי החלב אצלנו בבית גם ככה לא שורד יותר מ3 ימים גג.
אם אני נמצאת לבדי בבית אני אקנה משהו שיחזיק מעמד יותר זמן.

 

[Manty]

ואילו ביפן המוצרים הללו בדר"כ מוזלים!

אני פעם קניתי חלב ביפן, הגעתי הביתה והוא היה.. חמוץ (מתוק)!!!
חזרתי לחנות בכעס ושם נאמר לי שזה בעצם קניתי.. יוגורט

אבל הם החליפו לי את הקרטון הפתוח בחלב

 

[שוקולד סגול]

אני גם אוהבת ששמים בדייקנות

את המדבקות על הפירות בדיוק על הפגם בפרי, שתראה אותו רק בבית..

 

[Mondsee]

בהודעות כמו שלך

אני תמיד מוצאת את עצמי חושבת "כמה מסכנים נותני השירות ביפן". נכון, זה נפלא להיות לקוח ביפן, אבל להיות נותן שירות נראה לי זוועה.

 

[herouth]

אני לא ממש בטוחה.

באיזה מצב את סובלת יותר כנותנת שרות: אם הבר-קוד שלך עלה על איזו טעות ואת צריכה לעשות טקס התנצלות קטן ולתת ללקוח, שמצב רוחו ניטרלי, תחליף? או אם לקוח עצבני יורד עליך, בגלל שמכרת לו מוצר פג תוקף ועכשיו הוא היה צריך לחזור מהבית עם מוצר פתוח ולהתחיל להתווכח?

 

[Mondsee]

זה נכון במקרה הזה

אבל לפעמים רמת ההתבטלות לפני הלקוח מוגזמת.
קראתי פעם בבלוג מישהי שסיפרה על מקרה של חברה שלה שעבדה בחנות בגדים. החברה הזאת עבדה עם עובדת נוספת שהיא לא סבלה וכנראה לא הייתה טובה בעבודתה. באחד הימים העמוסים החברה עמדה בקופה והעובדת השניה הייתה מופקדת על האריזה. יום למחרת התקשרה לקוחה זועמת לחנות. מי שארזה שכחה להוריד את תג המחיר ומכיוון שהיא נתנה את זה מתנה זה הביך אותה מאוד. מנהל החנות לא הסתפק בכך שהוא התנצל בפניה, אלא הכריח את אותה החברה (שכלל לא עשתה טעות) ואת הבחורה שארזה ושכחה להוריד את המחיר ללכת לביתה של הלקוחה ולהתנצל שם באופן אישי בפניה.
אותה חברה זעמה שהיא צריכה ללכת להשפיל את עצמה למרות שלא עשתה טעות ובאופן כנראה מאוד לא יפני התפטרה.
אז אולי זאת דוגמא קיצונית, אבל אחרי שעבדתי בעבר בשירות הלקוחות של אחת מחברות הסלולר וספגתי אין סוף קללות על לא עוול בכפי אני אוטומטית מזדהה עם נותן השירות ולא הלקוח.

 

[mishel s]

אני חושב שכל ההתנצלויות

הם די טקסיות, זה כמו שכשאני עומד בתור והלקוח שלפני סיים הם קוראים לי ומתנצלים על כך שגרמו לי לחכות. במילים שלהם זה התנצלות, באיך שהם אומרים את זה - זה בסך הכל טקסט קבוע שאומרים ללקוח, כל לקוח.... אין באמת איזהשהי נימה של התנצלות אמיתית על זה שהמתנתי בתור, וגם לא המתנתי שעה... רק כמה שניות. אבל זה חלק מהטקסט של השירות היפני.

המקרה שסיפרת נראה לי חריג מאוד, ולא רק לי - אלא גם לבחורה שהתפטרה בעקבות זה. ככה שלא הייתי שופט את חווית נותן השירות פה על סמך המקרה שלה.

אם היינו שופטים דברים רק לפי הדברים הרעים שאנחנו שומעים (כי את הדברים הטובים לא ממש שומעים) אז הכל היה מוטה לכיוון השלילי לגמרי.
גם יפן, אם לשפוט לפי תקשורת מערבית (שכמובן לא תדווח על הדברים הנורמליים ביפן אלא על הדברים השונים/מוזרים) אז נראה שיפן זה קן של ליצנים אבל לא כך הדבר.

 

[EmilyNeko]

את צודקת..

עבדתי כמה ימים בקוניביני. אז מניסיון, כלקוח מאוד כיף אבל כעובד נורא קשה.
יש לקוחות כשנותנים להם עודף, אז אם הפנים של השטר הפוכות הם כועסים!
וזה רק אומר עד כמה הלקוחות היפנים רוצים שהכול יהיה מדוייק ויפה.
היו לי ידידים שאמרו, שהיו מיקרים שלקוחות שפכו עליהם ראמן (במסעדת ראמן)
בכול מיקרה, עם אתם לא מנסים לעבוד , זה לא רק טקס ההתנצלות, זה כול הפרטים הקטנים.

ולמישל, חידשת לי! לא ידעתי שיש דבר כזה! חח
אני כן יודעת, שבארץ הם בכוונה ישימו את הפג תוקף ראשון שבכוונה תקנה. אבל ביפן, הם זורקים הכול. למרות שעוד ניתן לאכול את זה חח
מי שעובד בקונביני עם בוס נחמד, מקבל את כול האוכל של פג תוקף (בהרבה מקרים, מפג תוקף אפשר לאכול לפחות שבוע נוסף) אז זה מעולה חח

 

[ortolan]

ראיינתי השבוע שלושה אנשים

ישראלי אחד, יפני אחד וקנדי אחד.

היפני שאל אם בשנה הראשונה הוא יכול לקחת ימי חופש (ולשם הבהרה הסביר שהוא מתכוון גם לשבת וראשון) ואם העבודה היא עד הרכבת האחרונה.
הקנדי שאל אם זה בסדר שהוא יעבוד 30 שעות בשבוע (ביפן 28 שעות = חצי משרה רשמית) וכמה ימי חופש הוא מקבל.
הישראלי לא היה מדמיין להעלות את הנושא לדיון בראיון ראשון כי מבחינתו הוא בכל מקרה יושב וגולש באינטרנט וכותב את כל הקוד ביום האחרון לפני שצריך לשחרר גירסא

 

[semuelf]

היפני תכנן לעבוד 356 ימים בשנה?

קשה לי לבלוע את זה.
מאיזו חברה הוא בא שהוא חושב שזה נורמלי?

 

[ortolan]

הרבה מהם עובדים ככה

הוא בא מתפקיד חשוב במיוחד - אחראי על אפליקציות לטלפון של אחת מרשתות המזון המהיר

 

[semuelf]

יש סטיסטיקות בעניין?

כי לפחות מה שאני רואה סביבי, לפחות יום בשבוע לא עובדים.
כאשר משרדים זה יום ראשון, והרבה חנויות יש להם "יום מנוחה".

גן הילדים שאליו הילדים שלי הולכים סגור ביום ראשון, ובשבת הוא פתוח חלקית. (צריך אישור מהעבודה שאתה עובד בשבת כדי לשלוח את הילד בשבת) כמה שהבנתי, יש להם מעט מאוד ילדים בשבת.

 

[ortolan]

היפני הממוצע

לוקח 7 ימי חופשה בשנה. 17 אחוז מהיפנים לא לוקחים אף יום חופש. לא מצאתי סטטיסטיקות לגבי עבודה 7 ימים בשבוע, אבל זה לא נדיר במיוחד. תשווה לאירופה היכן שכולם לוקחים 30 ימי חופש בשנה בנוסף לסוף שבוע של יומיים (ולפעמים יומיים וחצי)

 

[herouth]

זה שיש מעט ילדים בשבת

...זה בגלל שהאמהות לא עובדות בשבת. אני חושבת שכש־ortolan אומר "היפני הממוצע" הוא מתכוון לגבר. בילדים ובבית מטפלת האישה.

 

[Mondsee]

האירוניה היא

שאני די בטוחה שבסופו של דבר התפוקה שלהם לא יותר טובה משל האירופאים. לטחון שעון לא מועיל לאף אחד, בטח לא במקצוע שדורש חשיבה.

 

[herouth]

ויש גם מחקרים בנושא לגבות את דעתך.

זה לא מפריע ליפנים, כי המטרה היא לא לעשות את העבודה, אלא לגמבר.

 

[ortolan]

אבל לא היית מנחשת לאיזו מדינה הם דומים

מבחינת התפוקה:

http://www.forbes.com/sites/susanadams/2013/10/30/the-pursuit-of-happiness/