תגובה
קודם כל, זה ממש מזכיר לי את ימי התיכון שלי. כך שבחרת נושא שקל להזדהות איתו
(לפחות יש לך את האומץ לעשות עליו קומיקס). kids suck. (ומי שקורא ונעלב, אל - זו הכללה גדולה עם הסתייגויות...) בקשר לציורים. חוץ מהסדר שהוזכר, קודם הדברים הטכניים והיותר קטנים: רווחים בין הריבועים (דבר שאולי לא עושים כשמציירים, אבל אחרי שמסיימים כדאי להוסיף) ואותיות. למשל, בלוני הדיבור "מעוכים" בין ריבועים. זה עניין של תכנון או ויתור על משהו שאותו הם יסתירו. ו... הסגנון. משהו מפריע לי ואני לא יכולה להצביע מהו כ"כ. סגנון מנגה הוא סגנון מאוד ספציפי שקל לטעות בו (מנסיון!). חשבתי בהתחלה שהעיניים לא בסדר אבל במבט שני הן נראות טוב, יכול להיות שזו הצורה של הפנים. אני ממליצה לפתח סגנון אישי, זה יוצא יותר טוב מהעתקה בד"כ. (אלא אם כן אין לך כשרון, אבל זה לא העניין פה). להעתיק אנשים, צורות, תנוחות. במיוחד אם את מתבודדת שממילא סתם יושבת ומציירת - תבהי קדימה ותסתכלי איך הם נראים. למשל, הבן שמתעלם ממך - הפנים שלו ממש טובות, אבל הגוף נעשה מהר מדי והוא נראה כמו "סתם פס". יד אחת קצרה מדי. גם היד שנוגעת בו קצת מוזרה. מבחינת העלילה (תיאור המצב, וואט אבר), אמנם הסיטואציה מלאת רגשות, אבל פשוט לומר "אני לבד" קצת הופך אותה לפשוטה מדי. יש בזה יותר עומק מרחמים עצמיים. שלא תביני אותי לא נכון - הקומיק חמוד ויש בו פוטנציאל, הסגנון שלך טוב. אבל קומיק משתפר ככל שמתאמנים. מקווה שעזרתי..
. אני מודה שלא השקעתי כ"כ בדמויות, אבל בכל זאת. תודה.