eclipse angel
New member
קונדילומה – מלחמה פסיכולוגית
אני בן 25, מצאתי את עצמי בלי הודעה מוקדמת מתמודד עם קונדילומה.
מבצע "עמוד ענן", בחירות לכנסת התשע-עשרה, תקופת בחינות סמסטר חמישי – הייתה תקופה עמוסה וגדושה בלחץ קטסטרופלי במיוחד לאחד כמוני שסף הלחץ שלו באופן נורמלי גבוה משאר בני האדם.
יום אחד ניגשתי לשירותים וכשקינחתי הרגשתי מעין סוג של 'פלולה', חתיכת בשר בולטת.. היות ואני לא האדם החלק ביותר שתמצאו שיערתי שזהו חצ'קון שגדל לי לפעמים כששערות אצלי מתגלגלות ומתחפרות בעור. משכתי את הבליטה וכשהסתכלתי עליה הייתה לא צורה מוזרה... סוג של חתיכת .. בשר?!
הדם שם זרם כמעט רבע שעה והתחלתי 'לאכול סרטים' ולדמיין את הדברים החמורים ביותר. האמת, שגם האינטרנט לא הפיג את המתחים ושיטוט בין מחלה אחרת לשנייה רק העיק יותר.
לאט לאט לאחר הבטה במקום והשוואות עם תמונות באינטרנט (אחרי סקירת כל המחלות האפשריות) הבנתי שזו כנראה קונדילומה. קבעתי תור לרופא עור, אצלו הרגשתי כאילו אני עומד בסלקציה בין אלו שנידונו לעבודה – חיים ואלו שנידנו למוות. תחושת ההשפלה, המבט המצומרר גרמו לי להרגיש כמה אני מוקצה מחמת מיאוס וריסקו לי את הביטחון שמלכתחילה לא היה גבוה במיוחד. הרופא שלח אותי לרופא נשים בתואנה כי הוא מבין בזה יותר.
כשהגעתי לרופא הנשים, זו הייתה חוויה משפילה בפני עצמה, אבל כשבאתי אליו המצב פתאום נראה יציב יותר והרגשתי שבכל זאת הדבר המזעזע הזה הלך והתרפא, ואכן רופא הנשים אמר שהוא לא רואה משהו חמור במיוחד אבל הוא שולח אותי לפרוקטולוג שיבחן האם יש לי קונדילומות פנימיות. גם מר פרוקטולוג לא היה האדם הנחמד ביותר שפגשתי אבל בתור אדם מאמין כפיתי על עצמי להתעלות ולא לשים לב לאנשים מתוסכלים כאלו שכל החיים שלהם ראו וטיפלו בחולים ובשבילם פציינטים אינם כבר בני אנוש שמאחוריהם יש סיפור ורגשות.
הפרוקוטולוג ביצע רקטוסקופיה ואמר שישנם גם קונדילומות פנימיות. בחוכמתו, הפנה אותי בחזרה לרופא נשים, ששלח אותי שוב לפרוקטולוג כי אין לו יכולות לטפל במקום הזה. גם פרוקטולוג זה ביצע בדיקת רקטוסקופיה וטען שהוא אינו יכול לבצע את הניתוח כי היות ויש לי קונדילומות סביב התעלה האנאלית, ניתוח עלול להצר אותה יותר באופן משמעותי שפוגע באיכות החיים ולכן הפנה אותי לפרוקטולוג אחר לבחון שיטת טיפול אחר. אותו פרוקטולוג ששמו הולך לפניו אפילו לא בחר להציץ והחליט מיד על ניתוח והכניס אותי לתור של מבקשי הניתוח.
בכל הזמן הזה, הבנתי שאומנם כבודם של הרופאים במקומם מונח, אך הרגשתי שכן אני כן יכול להשפיע ולהביא להחלמתי המהירה. תובנה זו קיבלתי מהבטה בדינאמיות של הנגעים: איך כשהרגשתי רע ולחוץ הם נראו לי מחמירות ואיך כשהרגשתי טוב והתעלמתי מהן – הרגשתי שהן פשוט מתרפאות. מעולם לא האמנתי בקו הדק הזה בין פיזיות למצב רוח או למושגים ערטילאיים והנה קיבלתי הוכחה חותכת בשטח.
בהתחלה, אין יום שלא בחנתי את זה, מעל פעמיים ביום רק הסתכלתי על זה מכל כיוון וניסיתי 'לשחק' עם זה, לא אפרט פה את כל הניסויים שעשיתי שכן לא רק שהם לא עזרו – הם רק החמירו את המצב, בין היתר זה כלל מריחת משחת שיניים על האזור, ישיבה באמבט עם כמות עצומה של מלח, אכילת שיני שום, או תחיבת שיני שום לשם וכו'.
התחלתי לקחת כורכום באופן יומי, ויטמין סי ואומגה 3, אכלתי לימון כל יום עד שהרגשתי נהרסות לי השיניים מהחומציות – קשה לי לקבוע כמה הם עזרו, אבל כן הייתה להם תרומה פסיכולוגית וכן להרגשה טובה, הרגשתי שאחרי שאני לוקח ויטמין סי או אוכל לימון אני מרוכז יותר ושמח יותר ופחות מוטרד.
הפסקתי ללבוש בוקסרים צמודים או בדים לא נושמים. לבשתי רק תחתוני טנגה והלכתי עם מכנסיים קצרים. הפסקתי להסתכל על מה שיש לי – בשיא: חודש שלם לא הסתכלתי על זה. כשידעתי שיש לי תור לניתוח אז כבר זה לא עניין אותי, אמרתי לעצמי בשביל מה להסתכל על זה.. יהיה ניתוח והכל יהיה בסדר.
שמרתי על היגיינה: אחרי כל שירותים קינחתי עם מגבונים , ניקיתי את האסלה (הסיוט הגדול שלי היה שחלילה שמישהו ידבק ממני), מעבר לשטיפה עם סבון ניקיתי ידיים גם עם אלכוהול. החבאתי סבון של נקה 7 במקלחת שיהיה רק שלי ורק לאזור ההוא. אני מדגיש נקה 7 בהכרח, לא כדי לעשות להם פרסומת אלא כי סבון זה שמתגאה בזה שהוא בסיסי (למרות לעור יש חומציות טבעית) שהורס לי את העור בדרך כלל, מצאתי בו מזור ביבוש המקום ובתחלופה שמאפשר לעור (הרי שהוא הורס אותו והופך אותו לעור יבש).
מאוחר יותר, מצאתי את השיטה שאני באמת חושב שהכי הרבה עזרה (כנראה בשילוב הדברים לעיל) והיא לכוון את הדוש על זרם מאוד חזק ועל מים קרים מאוד ולהתיז על המקום במשך דקה. מיד לאחר מכן, יכולתי להרגיש את הד זרם הדם והדופק שם במשך דקות שלמות, הרגשתי איך הדם מתחדש ואיך הוא מספק את כל הכוח הדרוש לתאים שם להילחם בפולשים הלא רצויים. כך במשך חודשים, כל יום.
השבוע התקשרו אלי ואמרו שיש לי תור לניתוח. ביקשתי לראות רופא לפני כן. כמה שמחתי לפגוש את הרופא הזה (והיות שהפעם אני מחמיא לו אז אציין את שמו: ) ד"ר בנימין פרסון היה החוויה המתקנת ביותר שיכולתי לצפות, חייכן, קליל, מעודד... פשוט הערצתי אותו. כ"כ שמחתי שהוא המנתח. לאחר בדיקה שלו הוא אמר את המשפט שפשוט גרם לי לרצות לצרוח מאושר: "אני לא רואה שיש לך משהו חוץ משתי קונדילומות קטנות מראש של סיכה" . הוא שאל אם אני מעוניין בכל זאת בניתוח ועניתי שכן. רק לקבור את העבר הזה ולקוות שאינו יחזור לעולם. אני אחרי הניתוח ומתאושש. לפי סיכום הניתוח, הוא אכן לא מצא יותר מ2 קונדילומות שאחת מהן הוא הסיר כירורגית והשנייה צרב.
השבוע יהיה ביקורת בע"ה... בתקווה שנעצתי לעולמי עד את המסמרים בארון החוויה הזאת.
שלכם
אני בן 25, מצאתי את עצמי בלי הודעה מוקדמת מתמודד עם קונדילומה.
מבצע "עמוד ענן", בחירות לכנסת התשע-עשרה, תקופת בחינות סמסטר חמישי – הייתה תקופה עמוסה וגדושה בלחץ קטסטרופלי במיוחד לאחד כמוני שסף הלחץ שלו באופן נורמלי גבוה משאר בני האדם.
יום אחד ניגשתי לשירותים וכשקינחתי הרגשתי מעין סוג של 'פלולה', חתיכת בשר בולטת.. היות ואני לא האדם החלק ביותר שתמצאו שיערתי שזהו חצ'קון שגדל לי לפעמים כששערות אצלי מתגלגלות ומתחפרות בעור. משכתי את הבליטה וכשהסתכלתי עליה הייתה לא צורה מוזרה... סוג של חתיכת .. בשר?!
הדם שם זרם כמעט רבע שעה והתחלתי 'לאכול סרטים' ולדמיין את הדברים החמורים ביותר. האמת, שגם האינטרנט לא הפיג את המתחים ושיטוט בין מחלה אחרת לשנייה רק העיק יותר.
לאט לאט לאחר הבטה במקום והשוואות עם תמונות באינטרנט (אחרי סקירת כל המחלות האפשריות) הבנתי שזו כנראה קונדילומה. קבעתי תור לרופא עור, אצלו הרגשתי כאילו אני עומד בסלקציה בין אלו שנידונו לעבודה – חיים ואלו שנידנו למוות. תחושת ההשפלה, המבט המצומרר גרמו לי להרגיש כמה אני מוקצה מחמת מיאוס וריסקו לי את הביטחון שמלכתחילה לא היה גבוה במיוחד. הרופא שלח אותי לרופא נשים בתואנה כי הוא מבין בזה יותר.
כשהגעתי לרופא הנשים, זו הייתה חוויה משפילה בפני עצמה, אבל כשבאתי אליו המצב פתאום נראה יציב יותר והרגשתי שבכל זאת הדבר המזעזע הזה הלך והתרפא, ואכן רופא הנשים אמר שהוא לא רואה משהו חמור במיוחד אבל הוא שולח אותי לפרוקטולוג שיבחן האם יש לי קונדילומות פנימיות. גם מר פרוקטולוג לא היה האדם הנחמד ביותר שפגשתי אבל בתור אדם מאמין כפיתי על עצמי להתעלות ולא לשים לב לאנשים מתוסכלים כאלו שכל החיים שלהם ראו וטיפלו בחולים ובשבילם פציינטים אינם כבר בני אנוש שמאחוריהם יש סיפור ורגשות.
הפרוקוטולוג ביצע רקטוסקופיה ואמר שישנם גם קונדילומות פנימיות. בחוכמתו, הפנה אותי בחזרה לרופא נשים, ששלח אותי שוב לפרוקטולוג כי אין לו יכולות לטפל במקום הזה. גם פרוקטולוג זה ביצע בדיקת רקטוסקופיה וטען שהוא אינו יכול לבצע את הניתוח כי היות ויש לי קונדילומות סביב התעלה האנאלית, ניתוח עלול להצר אותה יותר באופן משמעותי שפוגע באיכות החיים ולכן הפנה אותי לפרוקטולוג אחר לבחון שיטת טיפול אחר. אותו פרוקטולוג ששמו הולך לפניו אפילו לא בחר להציץ והחליט מיד על ניתוח והכניס אותי לתור של מבקשי הניתוח.
בכל הזמן הזה, הבנתי שאומנם כבודם של הרופאים במקומם מונח, אך הרגשתי שכן אני כן יכול להשפיע ולהביא להחלמתי המהירה. תובנה זו קיבלתי מהבטה בדינאמיות של הנגעים: איך כשהרגשתי רע ולחוץ הם נראו לי מחמירות ואיך כשהרגשתי טוב והתעלמתי מהן – הרגשתי שהן פשוט מתרפאות. מעולם לא האמנתי בקו הדק הזה בין פיזיות למצב רוח או למושגים ערטילאיים והנה קיבלתי הוכחה חותכת בשטח.
בהתחלה, אין יום שלא בחנתי את זה, מעל פעמיים ביום רק הסתכלתי על זה מכל כיוון וניסיתי 'לשחק' עם זה, לא אפרט פה את כל הניסויים שעשיתי שכן לא רק שהם לא עזרו – הם רק החמירו את המצב, בין היתר זה כלל מריחת משחת שיניים על האזור, ישיבה באמבט עם כמות עצומה של מלח, אכילת שיני שום, או תחיבת שיני שום לשם וכו'.
התחלתי לקחת כורכום באופן יומי, ויטמין סי ואומגה 3, אכלתי לימון כל יום עד שהרגשתי נהרסות לי השיניים מהחומציות – קשה לי לקבוע כמה הם עזרו, אבל כן הייתה להם תרומה פסיכולוגית וכן להרגשה טובה, הרגשתי שאחרי שאני לוקח ויטמין סי או אוכל לימון אני מרוכז יותר ושמח יותר ופחות מוטרד.
הפסקתי ללבוש בוקסרים צמודים או בדים לא נושמים. לבשתי רק תחתוני טנגה והלכתי עם מכנסיים קצרים. הפסקתי להסתכל על מה שיש לי – בשיא: חודש שלם לא הסתכלתי על זה. כשידעתי שיש לי תור לניתוח אז כבר זה לא עניין אותי, אמרתי לעצמי בשביל מה להסתכל על זה.. יהיה ניתוח והכל יהיה בסדר.
שמרתי על היגיינה: אחרי כל שירותים קינחתי עם מגבונים , ניקיתי את האסלה (הסיוט הגדול שלי היה שחלילה שמישהו ידבק ממני), מעבר לשטיפה עם סבון ניקיתי ידיים גם עם אלכוהול. החבאתי סבון של נקה 7 במקלחת שיהיה רק שלי ורק לאזור ההוא. אני מדגיש נקה 7 בהכרח, לא כדי לעשות להם פרסומת אלא כי סבון זה שמתגאה בזה שהוא בסיסי (למרות לעור יש חומציות טבעית) שהורס לי את העור בדרך כלל, מצאתי בו מזור ביבוש המקום ובתחלופה שמאפשר לעור (הרי שהוא הורס אותו והופך אותו לעור יבש).
מאוחר יותר, מצאתי את השיטה שאני באמת חושב שהכי הרבה עזרה (כנראה בשילוב הדברים לעיל) והיא לכוון את הדוש על זרם מאוד חזק ועל מים קרים מאוד ולהתיז על המקום במשך דקה. מיד לאחר מכן, יכולתי להרגיש את הד זרם הדם והדופק שם במשך דקות שלמות, הרגשתי איך הדם מתחדש ואיך הוא מספק את כל הכוח הדרוש לתאים שם להילחם בפולשים הלא רצויים. כך במשך חודשים, כל יום.
השבוע התקשרו אלי ואמרו שיש לי תור לניתוח. ביקשתי לראות רופא לפני כן. כמה שמחתי לפגוש את הרופא הזה (והיות שהפעם אני מחמיא לו אז אציין את שמו: ) ד"ר בנימין פרסון היה החוויה המתקנת ביותר שיכולתי לצפות, חייכן, קליל, מעודד... פשוט הערצתי אותו. כ"כ שמחתי שהוא המנתח. לאחר בדיקה שלו הוא אמר את המשפט שפשוט גרם לי לרצות לצרוח מאושר: "אני לא רואה שיש לך משהו חוץ משתי קונדילומות קטנות מראש של סיכה" . הוא שאל אם אני מעוניין בכל זאת בניתוח ועניתי שכן. רק לקבור את העבר הזה ולקוות שאינו יחזור לעולם. אני אחרי הניתוח ומתאושש. לפי סיכום הניתוח, הוא אכן לא מצא יותר מ2 קונדילומות שאחת מהן הוא הסיר כירורגית והשנייה צרב.
השבוע יהיה ביקורת בע"ה... בתקווה שנעצתי לעולמי עד את המסמרים בארון החוויה הזאת.
שלכם