ח ד פ ע מ י
New member
קונצ'רטו לשולחן (ש.ח מניק אחר)
קונצ'רטו לשולחן ~~~~~~~~~~~~~~~ איך שראיתי את השולחן ידעתי שאני הולך להפסיד. הוא היה עשוי עץ פשוט אך איכותי ביותר. קלאסי ומינימלי בעיצוב שלו. חסון. בהיר. מיד חשבתי שהוא בנוי בלי אף מסמר אחד. מי שבנה אותו ידע מה הוא עושה. הוא עמד שם כאילו בנו אותו שם. יפה. שולחן לארבעה איש. אני אקס סיירת חבלה מוצנחת. כמו סיירת מטכ"ל רק יותר אכזריים. נפצעתי. לונדון. אמצע השנה השנייה בהנדסת מחשבים. יורד גשם. בתחתית אני פוגש את איזבלה. סטודנטית זרה מארגנטינה. מסתורית. יפה. פני חרסינה. שיער שחור. האקדמיה המלכותית למוזיקה. צ'לו. היא אמרה שבארגנטינה יש שלושה סוגי אנשים. אינדיאנים פשוטים. צאצאים של האריסטוקרטיה הספרדית הכובשת. ומהגרים. ואת ? ספרדייה. משפחה עשירה. התואר הראשון שלי בספרות ופילוסופיה. סורבון. פריז. יש לי חבר שהוא עכשיו בחופש. ומהיכן אתה? אה, משם. גרה בבית קטן. את השולחן בנה החבר שלה. הוא ממוזמביק. הוא שחור. הוא לומד הנדסה. נסע לחופשת מולדת. אתה רעב אולי? צוחקת. סטייק. על השולחן היפה. עשוי כמו שאוכלים בחווה הענקית שם. רוטב משמנת מתוקה. בירה היינקן דארק. אחר כך יין. משם. מהחווה. אחר כך היא מנגנת בצ'לו. יש לה עור רך ולבן. יש לה עיניים שחורות. היא סיפרה לי קודם על בורחס ו"גן השבילים המתפצלים שלו". צ'לו. היא מנגנת יפה. המוסיקה יוצאת מבין הרגליים שלה. עולה למעלה. מתפשטת בחדר. יורדת עלי. עוטפת אותי. אני קצין מסוחרר. צ'לו. בוא תראה משהו. אומרת. מורידה את המפה מהשולחן. שמה עליו כסא. מורידה את כל הבגדים. עולה עם הצ'לו. על הכסא. על השולחן. והיא שם. על הכסא. על השולחן. באמצע החדר. ערומה. מנגנת. היא והצ'לו והכסא והשולחן ביחד. ביחד. כמו תיבת תהודה אחת. גדולה. זה אלוהים. צ'לו. קודם זה היה יפה. עכשיו זה אלוהים. צ'לו. אני לא יודע איפה אני. אני מכיר את המוזיקה הזאת מהיכן שהוא. צ'לו. צ'לו. השיער השחור שלה נע בגלים על הכתפיים הלבנות שלה. היד שלה עולה ויורדת. מקיפה את העולם. גולשת עם הרוח. עיניים עצומות. צ'לו.צ'לו. אני יודע מהיכן המוזיקה. זה היה בפתיחת הסרט "זעקות ולחישות". כל המסך נהייה אדום כולו. ואז שמעתי את זה. את הצ'לו הזה כואב. היא רוטטת עכשיו עם הקשת. הצליל יורד לתוך השולחן ומהדהד שם. ואז מתוך השולחן עולה עוד צליל ומתחבר לצליל שלה. וזה אלוהים. החבר השחור שלה יודע לתת לזה הסבר מדעי. צוחקת. נכון שזה יפה? הוא גבוה? לא. צוחקת. יפה? צוחקת. לא מה פתאום. אני לא מבין. אז אולי יש לו זין ענק כזה. שחור. עבה. כובע ענק. אני רואה וורידים מתפתלים. היא לבנה. יושבת עליו. שחור. חזק. אני מקנא. צוחקת. אחר כך אנחנו שוכבים על השולחן. הצ'לו עומד בפינה. ה"תיק שכל" של המפות מהצנחנים גם בפינה. קר. רך. חם. צ'לו. צ'לו. צ'לו כואב. אני יושב על השולחן. היא יושבת עלי. אנחנו מסתכלים בעיניים. זזים לאט לאט. זזים לאט לאט. צ'לו. לאט. צ'לו. לאט. לאט. לאט. צ'לו. למחרת. אולי תתחתני איתי? צוחקת. מה פתאום. אתה יהודי. אני קתולית. וזה לא יכול להימשך. החבר שלי חוזר. שחור. מוזמביק. וזה היה סתם? לא זה לא היה סתם. ככה אתה הרגשת שזה היה סתם? אתה מאוד מיוחד. אבל הוא חוזר. אני לא יכולה בלעדיו. מוזמביק. נגר. אחרי שבועיים היא כבר לא מדברת עליו. אני אקח אותה לארץ. אני אתחתן אתה. צ'לו. פילהרמונית. בית קטן. אוהב אותה. אוהב. צ'לו. ואחרי שבועיים גם קניתי סוף סוף את הנעליים. כבר חודש אני מחפש אותן. ראיתי אותן במגאזין אחד. של ליוויס. הזכירו לי את הצבא. לא מצאתי אותן בחנויות. הסתובבתי עם איזבלה כל היום היפה הזה. אולי תקנה סתם מוקאסינים? התעקשתי. בסוף מצאתי. כמו במגאזין. בבית שלה. היא הכינה שוב סטייק מהחווה. פנים לבנות. שיער שחור. פראי. היא מהורהרת. שותקת. היא עצובה. בוא נעשה מקלחת. נתנקה. מתחת למים בוכה. אני מחבק אותה. מנשק לה את העיניים. את המצח. היא מסתכלת עלי. צ'לו. מסך אדום. ברגמן. מים. בכי. צ'לו. עכשיו אולי תלך. אחר כך. אומרת. מנשקת. צ'לו. יש לי הרגשה לא טובה. שיער שחור. איזבלה. סורבון. צרפת. "גן השבילים המתפצלים". אחרי עשר דקות של הליכה אני מגלה ששכחתי את הקופסה של הנעליים. אני חוזר. הדלת לא נפתחת. הולך לחלון. נוקש. כלום. כלום. חוזר אל הדלת. מצלצל. כלום. מה קורה? הרגע הייתה פה. לא התכוונה לעזוב לשום מקום. הולך לחלון. נקישות. מחכה. מה קורה? מה קורה? פתאום החלון נפתח. ראש שחור יוצא. מה אתה רוצה? אני רואה שהוא ערום. הוא מסתכל עלי. אני מסתכל עליו. הנעליים שלי פה אני אומר. הכל לבן לי לפני העיניים. ככה זה תמיד שאני מקנא. לבן. לבן. "רגע" אומר. חוזר. פותח את החלון יותר. זורק לי את הקופסה ואני זוכר. הקופסה עפה באוויר. מסתובבת סביב עצמה. לאט. לאט. נפתחת. לאט. המכסה בצד אחד. לאט. נעל אחת. לאט. נעל שנייה. לאט. לאט. צ'לו. * * *
קונצ'רטו לשולחן ~~~~~~~~~~~~~~~ איך שראיתי את השולחן ידעתי שאני הולך להפסיד. הוא היה עשוי עץ פשוט אך איכותי ביותר. קלאסי ומינימלי בעיצוב שלו. חסון. בהיר. מיד חשבתי שהוא בנוי בלי אף מסמר אחד. מי שבנה אותו ידע מה הוא עושה. הוא עמד שם כאילו בנו אותו שם. יפה. שולחן לארבעה איש. אני אקס סיירת חבלה מוצנחת. כמו סיירת מטכ"ל רק יותר אכזריים. נפצעתי. לונדון. אמצע השנה השנייה בהנדסת מחשבים. יורד גשם. בתחתית אני פוגש את איזבלה. סטודנטית זרה מארגנטינה. מסתורית. יפה. פני חרסינה. שיער שחור. האקדמיה המלכותית למוזיקה. צ'לו. היא אמרה שבארגנטינה יש שלושה סוגי אנשים. אינדיאנים פשוטים. צאצאים של האריסטוקרטיה הספרדית הכובשת. ומהגרים. ואת ? ספרדייה. משפחה עשירה. התואר הראשון שלי בספרות ופילוסופיה. סורבון. פריז. יש לי חבר שהוא עכשיו בחופש. ומהיכן אתה? אה, משם. גרה בבית קטן. את השולחן בנה החבר שלה. הוא ממוזמביק. הוא שחור. הוא לומד הנדסה. נסע לחופשת מולדת. אתה רעב אולי? צוחקת. סטייק. על השולחן היפה. עשוי כמו שאוכלים בחווה הענקית שם. רוטב משמנת מתוקה. בירה היינקן דארק. אחר כך יין. משם. מהחווה. אחר כך היא מנגנת בצ'לו. יש לה עור רך ולבן. יש לה עיניים שחורות. היא סיפרה לי קודם על בורחס ו"גן השבילים המתפצלים שלו". צ'לו. היא מנגנת יפה. המוסיקה יוצאת מבין הרגליים שלה. עולה למעלה. מתפשטת בחדר. יורדת עלי. עוטפת אותי. אני קצין מסוחרר. צ'לו. בוא תראה משהו. אומרת. מורידה את המפה מהשולחן. שמה עליו כסא. מורידה את כל הבגדים. עולה עם הצ'לו. על הכסא. על השולחן. והיא שם. על הכסא. על השולחן. באמצע החדר. ערומה. מנגנת. היא והצ'לו והכסא והשולחן ביחד. ביחד. כמו תיבת תהודה אחת. גדולה. זה אלוהים. צ'לו. קודם זה היה יפה. עכשיו זה אלוהים. צ'לו. אני לא יודע איפה אני. אני מכיר את המוזיקה הזאת מהיכן שהוא. צ'לו. צ'לו. השיער השחור שלה נע בגלים על הכתפיים הלבנות שלה. היד שלה עולה ויורדת. מקיפה את העולם. גולשת עם הרוח. עיניים עצומות. צ'לו.צ'לו. אני יודע מהיכן המוזיקה. זה היה בפתיחת הסרט "זעקות ולחישות". כל המסך נהייה אדום כולו. ואז שמעתי את זה. את הצ'לו הזה כואב. היא רוטטת עכשיו עם הקשת. הצליל יורד לתוך השולחן ומהדהד שם. ואז מתוך השולחן עולה עוד צליל ומתחבר לצליל שלה. וזה אלוהים. החבר השחור שלה יודע לתת לזה הסבר מדעי. צוחקת. נכון שזה יפה? הוא גבוה? לא. צוחקת. יפה? צוחקת. לא מה פתאום. אני לא מבין. אז אולי יש לו זין ענק כזה. שחור. עבה. כובע ענק. אני רואה וורידים מתפתלים. היא לבנה. יושבת עליו. שחור. חזק. אני מקנא. צוחקת. אחר כך אנחנו שוכבים על השולחן. הצ'לו עומד בפינה. ה"תיק שכל" של המפות מהצנחנים גם בפינה. קר. רך. חם. צ'לו. צ'לו. צ'לו כואב. אני יושב על השולחן. היא יושבת עלי. אנחנו מסתכלים בעיניים. זזים לאט לאט. זזים לאט לאט. צ'לו. לאט. צ'לו. לאט. לאט. לאט. צ'לו. למחרת. אולי תתחתני איתי? צוחקת. מה פתאום. אתה יהודי. אני קתולית. וזה לא יכול להימשך. החבר שלי חוזר. שחור. מוזמביק. וזה היה סתם? לא זה לא היה סתם. ככה אתה הרגשת שזה היה סתם? אתה מאוד מיוחד. אבל הוא חוזר. אני לא יכולה בלעדיו. מוזמביק. נגר. אחרי שבועיים היא כבר לא מדברת עליו. אני אקח אותה לארץ. אני אתחתן אתה. צ'לו. פילהרמונית. בית קטן. אוהב אותה. אוהב. צ'לו. ואחרי שבועיים גם קניתי סוף סוף את הנעליים. כבר חודש אני מחפש אותן. ראיתי אותן במגאזין אחד. של ליוויס. הזכירו לי את הצבא. לא מצאתי אותן בחנויות. הסתובבתי עם איזבלה כל היום היפה הזה. אולי תקנה סתם מוקאסינים? התעקשתי. בסוף מצאתי. כמו במגאזין. בבית שלה. היא הכינה שוב סטייק מהחווה. פנים לבנות. שיער שחור. פראי. היא מהורהרת. שותקת. היא עצובה. בוא נעשה מקלחת. נתנקה. מתחת למים בוכה. אני מחבק אותה. מנשק לה את העיניים. את המצח. היא מסתכלת עלי. צ'לו. מסך אדום. ברגמן. מים. בכי. צ'לו. עכשיו אולי תלך. אחר כך. אומרת. מנשקת. צ'לו. יש לי הרגשה לא טובה. שיער שחור. איזבלה. סורבון. צרפת. "גן השבילים המתפצלים". אחרי עשר דקות של הליכה אני מגלה ששכחתי את הקופסה של הנעליים. אני חוזר. הדלת לא נפתחת. הולך לחלון. נוקש. כלום. כלום. חוזר אל הדלת. מצלצל. כלום. מה קורה? הרגע הייתה פה. לא התכוונה לעזוב לשום מקום. הולך לחלון. נקישות. מחכה. מה קורה? מה קורה? פתאום החלון נפתח. ראש שחור יוצא. מה אתה רוצה? אני רואה שהוא ערום. הוא מסתכל עלי. אני מסתכל עליו. הנעליים שלי פה אני אומר. הכל לבן לי לפני העיניים. ככה זה תמיד שאני מקנא. לבן. לבן. "רגע" אומר. חוזר. פותח את החלון יותר. זורק לי את הקופסה ואני זוכר. הקופסה עפה באוויר. מסתובבת סביב עצמה. לאט. לאט. נפתחת. לאט. המכסה בצד אחד. לאט. נעל אחת. לאט. נעל שנייה. לאט. לאט. צ'לו. * * *