קורבן אל מול אחראית.

[הילה בסגול]

קורבן אל מול אחראית.

הבוקר פנתה אלי מכרה סיפרה שהחלה לפתח עבודה עצמאית שלה אבל לא הולך לה... העבודה העצמאית הזו מבחינתה היא חלום ומשאלת לב. היא הדגישה כל הזמן מה לא טוב, מה לא בסדר, למה זה לא יכול לצאת לפועל וכיו"ב. כמה שלא הסברתי לה - מהניסיון האישי שלי - שהיא כמו הורסת לעצמה במו ידיה או יותר נכון במו מחשבתה - היא לא הצליחה לרדת לסוף דעתי ולהבין. היא שידרה ייאוש, מסכנות, רצון להפסיק כאן ועכשיו ולא להגשים את החלום שלה. וניסיתי להסביר לה את הרעיון של מחשבה יוצרת מציאות אך ללא כל הצלחה. היא היתה בשלה. באחד השיעורים בקורס אותו אני לומדת דובר על "קורבן" לעומת אחראית". המכרה מהבוקר ממש היתה "קורבן" לדוגמא - קשה לי, אני לא יכולה, אני לא מצליחה, הם לא עושים, הם לא נותנים, הם לא מביאים וכו'... זרקה את האחריות על האחרים. איפה האמירה האחראית של מה אני עושה ? מה דעתכן ? האם אתן בדרככן לוקחות אחריות על החיים שלכן ?

 

[SIKU]

שאלה קשה

מצד אחד אני לא אובת "להתקרבן" ולהאשים אחרים בצרות שלי. ומצד שני אני מאד זורמת עם החיים ובהרבה צמתים הכיוון בחר אותי יותר משאני אותו. המקום שבו אני כן לוקחת אחריות ויצרת כיוון זה רק באמהות לילדי. אני מוצאת את עצמי מחפשת פתרונות ועומדת על שלי

 

[הילה בסגול]

אני נתקלת בהרבה מאוד אימהות

שמציגות עמדה דומה לשלך. באימהות שלהן הן לביאות לכל דבר ואילו בחיים הפרטים שלהן קצת פחות מכך... ונשאלת השאלה למה. למה כאמהות אנחנו לביאות ואילו בחיים הפרטיים אנחנו מוותרות די מהר ??

 

[SIKU]

אולי זה ענין של סדרי עדיפויות

למרות שאמרתי שאני זורמת. גם יצאתי לא פעם אחת ממקומות שלא היו לי טובים והמשכתי הלאה. אבל אני גם מתפשרת למשל על מקום העבודה הנוכחי. שהוא נוח מהרבה מאד בחינות. (משכורת, שעות עבודה, התחשבות באילוצים שהמשפחה מכתיבה, מענינת ומאתגרת לעיתים) אבל גם מאד מתסכל מבחינות אחרות. אבל באמת אני יכולה לצאת בהתראות מאד קצרות לנסיעות לרופאים, יועצים, הקפצות לבית ספר וכד' וכשיש לך חמישה ילדים שאחד עם CP קל ואחד עם בעיות קשר וריכוז והשאר סתם ילדים עם בעיות שוטפות של ילדים אז זה מאד חשוב. בתור מי שהתחנכה בקיבוץ שנים האמנתי שמה שאת עושה בעבודה הוא המשפיע העיקרי על שביעות רצונך בחיים. הילדים שינו את ההשקפה לאט לאט. אבל רק אחרי שנולדה החמישית הצלחתי להגדיר לעצמי שהאמהות היא הדבר המרכזי בחיי. ואולי בגלל זה את רוב האסרטיביות אני מגלה בנושא הזה ולא באחרים. ועוד משהו אולי מדובר פה פחות על "התקרבנות" מול "לקיחת אחריות" ויותר על מוקד שליטה פנימי (אחריות) בו אני מחליט מה יהיה. מול מוקד שליטה חיצוני (קורבנות) בו אני תלוי בחסדי החברה, הגורל, הורי, בעלי, ילדי וכן הלאה.

 

[הילה בסגול]

ואולי זו אחריות גדולה להיות אמא ?

הילדים שלנו זקוקים לנו ומכאן אנו כמעין חייבות להיות אחראיות עליהן. מדוע אנו לא חייבות להיות אחראיות לעצמנו ? האם זה פחות חשוב... ?

 

[אמברון]

אני לא בטוחה שההגדרה "קורבן"

מתיישבת / מתלבשת נכון על המקרה הזה. אני יכולה לראות מהיכן נובעות האמירות האלה, ובאופן פרדוקסלי אפילו להתחבר למה שהיא עושה. אני חושבת שזה בא ממקום של הערכה עצמית נמוכה, פחד מכישלון, נטיה להכשיל את עצמה מתוך מגוון של חולשות וכן בגלל מנגנון הגנה מייסר (כמו למשל: "אני יכולה להצליח, יש לי הכישורים, התברכתי ביכולת להגשים את המשאלה אבל אני יוצאת מנקודת הנחה שאכשל כי אם אחשוב אחרת - אני עשויה להתבדות / להתאכזב - ואת זה אני לא מוכנה לחוות שוב!"). קורבן זה להיות במקום בו את לא בוחרת או רוצה להיות, אבל נמצאת שם כי זה מה שמנציח את מעגל האימה שמכיל את מה שמוכר ואיתו אפשר להתמודד ואותו להכיל. מעבר לזה - זה way too much. היא לא קורבן. היא מנסה. אילו היתה קורבן היא היתה נכשלת ומסירה מעל עצמה את האחריות לכישלון שלה. את מכירה אותי. אני קצת כמוה...

 

[הילה בסגול]

המילה קורבן היא מילה מאוד קשה ואני

אשמח למצוא לה מילה אחרת שתעמוד אל מול המילה - אחראית. אחראית היא זו שלוקחת אחריות על החיים שלה ולא משתמשת בביטויים כגון אני לא יכולה קשה לי לא עשו לי לא נתנו לי או בקיצור אכלו לי שתו לי ומכאן לא הולך לי... כשאני כותבת קורבן (כאמור, אין לי מילה אחרת כרגע) זה מתלבש בדיוק על מה שאת כתבת: "אני חושבת שזה בא ממקום של הערכה עצמית נמוכה, פחד מכישלון, נטיה להכשיל את עצמה מתוך מגוון של חולשות וכן בגלל מנגנון הגנה מייסר (כמו למשל: "אני יכולה להצליח, יש לי הכישורים, התברכתי ביכולת להגשים את המשאלה אבל אני יוצאת מנקודת הנחה שאכשל כי אם אחשוב אחרת - אני עשויה להתבדות / להתאכזב - ואת זה אני לא מוכנה לחוות שוב!")" בדיוק לכך התכוונתי. התנהגות של קורבן היא בדיוק המילים הללו שכתבת ולא מילים של אחראית שלה יש הערכה עצמית גבוהה, היא לא מפחדת להיכשל כי היא יודעת שאפשר ללמוד מכל כישלון, אין לה נטיה להכשיל את עצמה כי היא לא נכנעת לחולשות שלה אלא צומחת מהן, היא לא בעלת מנגון הגנה מייסר והיא לא אומרת אני יכולה להצליח, אלא אני מצליחה ובגדול ! היא לא יוצאת מנקודת הנחה שתיכשל האחראית האחראית יוצאת מנקודת הנחה שהיא עומדת להצליח ובגדול.

 

[יש רק עכשיו]

קורבן ומקרבן

"קורבן זה להיות במקום בו את לא בוחרת או רוצה להיות" אני רואה את את זה אחרת לגמרי. להיות קורבן זו בחירה. אני מבדילה בין ההתרחשות, מה שקורה בפועל לבין איפה אני שמה את עצמי מול ההתרחשות. בעלי בגד בי. זו ההתרחשות, זו עובדה. יש לי בחירה האם להיות קורבן ולשקוע ולשבת ולבכות על מר גורלי, ולהאשים אותו, ואת העולם ואשתו או לבדוק מה החלק שלי בהתרחשות הזו, ללמוד מזה ולבדוק איך השיעור הזה יכול לתרום לצמיחה שלי. זה תהליך, וזה קשה אבל בהחלט אפשרי. ולכן אני מאמינה שלהיות קורבן זו בחירה. אף אחד לא יכול לכפות עלי הרגשה כזו או אחרת. בלי לשפוט את עצמי , יש רגעים בהם נוח לי במקום של הקורבן מכל מיני סיבות, של עייפות, של ויתור, של צניחה, של נעים לי במיץ של הזבל, נוח לי וחם לי ושיעזוב אותי כל העולם בשקט. עצם ההכרה במקום הזה, המודעות לזה, היא זו שמאפשרת לי מצד אחד לטבול בבריכה החמה הזו, ומצד שני היא זו שעוזרת לי לתחם את הזמן של הטבילה והיא זו שמושיטה לי יד לצאת ממנה, למקום בונה.

 

[הילה בסגול]

אני מגלה סתירה בדברייך

מחד את כותבת "קורבן זה להיות במקום בו את לא בוחרת או רוצה להיות" ומצד שני את כותבת "אני מאמינה שלהיות קורבן זו בחירה." זו קצת סתירה, לא ?! אני מאוד מסכימה איתך שלעתים אני בוחרת להיות קורבן. אבל זו הבחירה שלי. אני נמצאת במקום מסוים שבו אני קורבן כי כך בחרתי - אבל ההבדל והגדולה היא שאני מודעת לכך ואז אולי זה כבר לא להיות קורבן... ?

 

[יש רק עכשיו]

את השורה הראשונה ציתתתי מהדברים

של אמברון- שאליהם היגבתי.

 

[יש רק עכשיו]

אוי..אוייי .מרב ת' שכחתי את הט'

 

[הילה בסגול]

צוחקקקקקקקת

 

[לליה1]

מודעות

איננה הופכת את הקורבנות ללא קורבנות. מודעות מבטיחה את זה שבמקום בו את בוחרת להיות, לא תשלמי מחירים. הכל מודע ואז המחירים הופכים להיות מנוף לצמיחה, להתעוררות, ללמידה. כשזה איננו מודע, זה גובה את המחירים שלו. יופי של פורום. תתחדשנה.

 

[ateretlif]

קורבן מול אחריות

אחת הבעיות ביכולת של כל אחת מאיתנו להוציא לפועל את החלומות שלנו, היא היכולת שלנו לראות עצמנו כשוות, כמסוגלות, כאדם שמגיע לו לחיות כפי שהוא חולם מתוך אמונה בצדקת דרכו. זה לא מספיק "להסביר" לחברתך על העקרון של חשיבה יוצרת מציאות או שהיא צריכה לקחת אחריות על חייה, זה אומנם נכון אך היא לא נמצאת כרגע במקום שהיא מסוגלת להבין, לחוש ולשייך את זה לעצמה. זריקת האחריות על אחרים נובעת לא פעם מחוסר היכולת שלנו לראות את עצמנו כמי שיכולות להיות אחראיות על חיינו או כי יש בידנו הכוח והעוצמה לשנות את חיינו ולכן על מנת שחברתך תוכל לנכס לעצמה רגשות אלה,על מנת שתוכל לצאת מהמצב המייאש בו היא נמצאת יהיה עליה לעבור תהליך של מודעות והבנת דפוסי החיים המלווים אותה מאז ילדותה, יהיה עליה להתמקד על דברים שנאמרו לה בעבר ובהשפעתם עיצבה לעצמה את תפיסת עולמה שהיום כוללת חוסר בטחון בעצמה וביכולת שלה להגשים את חלומה. המפתח הוא במודעות ובמיקוד הבעיה מבחינתה, משום שאף אחת מאיתנו אינה יכולה לשנות את מה שאיננה מודעת אליו. עד שלא תתקיים ההבנה קשה יהיה לה ולכל אחת אחרת להבין לעומק ולהרגיש מהי תחושה של לקחת אחריות על חייה וליצור עבור עצמה שינוי כי מגיע לה לחיות טוב. בברכה עטרת ליפשיץ דרכי נשים לדעת מנחה ומקדמת נשים בתחומי העצמה וחשיבה חיובית. [email protected]

 

[הילה בסגול]

אני יותר ממסכימה איתך עטרת

במקרה אותו הבאתי לא מדובר בחברה קרובה לי, אלא מכרה. למען האמת גם כלפי החברות הקרובות שלי ואפילו בעלי אני לא יכולה לאמר להם מה הדרך, אלא רק להראות אותה. הם אלו שצריכים להחליט אם הם הולכים בדרך הזו או לאו. אני יכולה להראות את הדרך, לתת דוגמא, לשבח אותה, להלל אותה אבל לא מעבר לכך. זו ההחלטה שלהם. כאשר יחליטו שרוצים שינוי אני יותר מאשמח לעזור בכך. שמחה מאוד לראות אותך כאן איתנו במעגל היי ברוכה

 

[נחמה סבר]

שלום עטרת

אני חדשה בפורום הזה ושמחה לראות שהוא קיים . בכל אופן רציתי לאמר לך שהאתר שלך מאוד נעים ונפלא לראות את הדברים שאת עושה . אגב : למה רק נשים ? האם אין גברים שצריכים זאת לא פחות ?

 

[ateretlif]

למה רק נשים

נחמה יקרה שמחתי לשמוע הנהנית לעיין באתר. לשאלתך למה רק נשים- א. משום שזה תחום ההתמחות שלי, M.A לימודי נשים אך בעיקר בשל העובדה כי אני מאמינה בנשים ומעוניינת להתמקד בנושאים המאפשרים לנשים רבות לפרוץ קדימה עם חייהן להעיז לחלום ולהגשים חלומות שפעמים רבות החברה שלנו ודפוסי ההתנהגות עליהם גדלו אינם מאפשרים להן לעשות כן. אופן הגידול, החיברות והקניית הכלים לבגרות בבית ההורים שונה מאוד מזה של גברים ולעיתים איננה מאפשרת חופש בחירה אמיתי שעליו נשים חולמות באמת. זה לא אומר שגברים זקוקים לקידום פחות מנשים זה קשור לבחירות שלי לתחום שבו הייתי רוצה להתמקד ולקדם מתוך אמונה פנימית שאני יוצרת שם שינוי, אצל נשים בפרט ובעולמן ומעמד החברתי של נשים ככלל. תודה על ההתעניינות בברכה עטרת [email protected] דרכי נשים לדעת

 

[מלאכי עליון]

משתדלת לקחת אחריות על כל

החלטה, מעשה שלי ובמיוחד על החיים שלי, לפעמים קצת בורחת מהאחריות- אני מודה...

 

[הילה בסגול]

כל אחד מאיתנו לעתים קצת בורחת

מן האחריות, זה כבד להיות אחראית על הזמן ולפעמים הייתי כל כך רוצה שמישהו אחר ייקח את האחריות ויאמר לי מה לעשות ואיך לעשות. השאלה היא איפה את מוצאת את עצמך בורחת...

 

[כישרון בפוטנציה]

שלום לכולן- פעם ראשונה שלי...

אני מוכרחה לשתף אתכן בנושא ה"קורבן" מול האחריות: אח שלי, "גבר גבר" בן 33, הוא אחי הבכור- גדול ממני ב-5 שנים, נפל "קורבן" לתרמית כלשהי. תרמית שעלתה לו בכספים רבים. על כל פנים- לו היה זהיר יותר יכול היה להימנע ממנה בקלות רבה. עם זאת, אחי (בניגוד אליי) מעולם לא התבקש לקחת אחריות על חייו ומעשיו. מגיל צעיר הרגילו אותו הורי כי הם אלו שמשלמים על מעשיו ולקחו ממנו את האחריות מתוך צורך לגונן. כך שכשעסק בצריבות בלתי חוקיות של דיסקים- לקחו הורי את האחריות ונשאו בתוצאות, הם אלו המכבסים עבורו את הכביסה ואף דואגים להעביר אותה לביתו, הם אלו הדואגים לתשלומי החשבונות שלו ובכלל כמעט להכל והכל כולל גם מצבים שבהם הנזקים להם גרם היו כבדים מאוד מבחינה כלכלית, נפשית ואף פלילית. אחי מתקשה מאוד להתמרד היות והוא כביכול נזקק להם אולי אף נהנה מחסותם למרות שאינו מביע זאת. ולאחרונה, כאשר נפל קורבן לתרמית והורי לא יכלו לעמוד ולשאת באחריות, הוא פשוט קרס. אח שלי מעולם לא הביע רגשות, יש לו מסיכה של האח הכל יכול, לא זקוק לאף אחד, יש לו הכל, ולמרות זאת, הפעם הוא לא עמד בכך. כאשר נפל בתרמית הוא הפך להיות חסר סבלנות, איבד עניין בחיים ואף איים בהתאבדות. וכמובן שאז שוב כולם התגייסו לעזרתו, והיום הוא "יצא מזה". אני חושבת שמה שניסיתי לומר הוא בעצם שיש משמעות עצומה בלקחת אחריות על החיים של עצמנו, יש להיזהר שלא לקחת אחריות על חיים של אחרים. אני מאמינה כי רק כאשר אנו נפעל למען עצמנו נגיע לתובנות שיאירו את המשך חיינו ונמנע משאלות כמו למה זה קורה דווקא לי? אלא פשוט נחיה מתוך קבלה ואמונה שעתידנו בידינו ולגורל יש תפקיד חשוב והוא להחזיר אותנו למסלול אליו נועדנו להיות ובו נהיה שלמים. כשאחי "נפל קורבן" הייתה לכך סיבה שלדעתי הוחמצה. הוא היה זקוק להגיע למצב של חוסר כל על מנת להבין ולהעריך את כל מה שיש בו ולו, וכי הדרך בה בחר לחיות אינה נכונה וזו הייתה בעבורו ההזדמנות לשנות. אוייי... מצטערת אם הטשתי אתכם... עד כאן להפעם...