קושיה קבלית בנושא נהמא דכיסופא (לחם חסד/בושה)

[יהודי פ ש ו ט]

קושיה קבלית בנושא נהמא דכיסופא (לחם חסד/בושה)

ספר הזוהר וכתבי הקבלה מלמדים אותנו שמחשבת הבריאה הייתה להיטיב לנבראיו, אך מאחר שכל הטבה גורמת למקבל ההטבה בסופו של דבר בושה מסוימת שבשם ספר הזוהר נקראת: 'נהמא דכיסופא' (לחם חסד/לחם של בושה), לכן מוסיף הזוהר שלצורך כך נברא העולם הזה, ופה ע"י העבודה בתורה ומצוות, נוכל אנו הנבראים בתמורה לעבודתנו זו לקבל שכר כדי לפתור את עניין לחם הבושה, רק שאת רובו נקבל לעתיד לבוא בעולם הבא שכולו נצח, מאחר וגם השכר על תורה ומצוות רוחניים הוא נצחי. עכשיו נשאלת השאלה, איך עבודה בתורה ומצוות של 70 שנה בעולם חולף, שמזכה אותנו בשכר נצחי לנצח נצחים, יכולה לפתור את עניין הלחם של הבושה ? הרי אין שום פרופורציה בין זמן ההשקעה של 70 שנה, לזמן הנצחי של קבלת השכר הנצחי ! וזה דומה לאדם שרוצה לתת מתנה לחברו סכום כסף של עשרה מליון דולר, וכדי שלא תהיה לחברו בושה מקבלת מתנת החינם, הוא מציע לחברו לבוא לביתו ולעבוד בגינתו במשך שבוע ימים, ובתמורה הוא יקבל עשרה מליון דולר שכר על עבודתו. הרי בכך לא נפתרת בעיית הבושה מקבלת הסכום הגדול שלא תואם את זמן וכמות העבודה. על כן נשאלת השאלה מה הואילו חכמים בתקנתם? איך עניין העבודה בתורה ומצוות פה בעולם החולף פותרת את לחם הבושה, של קבלת שכר נצחי בתמורה ???

 

[מוטילו6]

השכר האמיתי הוא התחברות לאין סוף

כל שכר צדדי כגון גן עדן/הנאה מזיו השכינה אינו תכלית השכר, אלא דווקא האין סוף בעצמו. וכשיהודי עושה מצווה או לומד תורה הוא ממשיך את האין סוף בעצמו בתוך העולם. ולכן זה לא לחם בושה כי מה שהוא ממשיך בעולם זה מה שהוא מקבל בתור שכר לעתיד לבוא. הוא ממשיך אין בעולם ומקבל אין סוף בתור שכר.

 

[יהודי פ ש ו ט]

בשכר נצחי על עבודה של 70 שנה עדיין יש בושה

כי אין פרופורציה בין העבודה בעולם חולף של 70 שנה, לבין גודל השכר הנצחי. לכן איך הפתרון הזה של עבודה בתו"מ פה בעולם הזה במשך 70 שנה פותרת באמת את הבעיה ?

 

[מוטילו6]

כמה אין סוף אתה מוריד לעולם

כשאתה עושה מצווה אחת? אפשר למדוד? אי אפשר. אין סוף הוא כפשוטו אין סוף שלמעלה ממקום ולמעלה מהזמן. וזה מה שמקבלים בתור שכר את עצמות האין סוף שלמעלה מהמקום ולמעלה מהזמן. אז זה לא משנה כמה זמן עבדת אם שבעים שנה או פחות השאלה מה פעלת? פעלת הורדת עצמות אין סוף (שהוא נצחי) לעולם וזה מה שמקבלים בתור שכר (נצחי) את האין סוף בעצמו.

 

[יהודי פ ש ו ט]

אז על פי דבריך שוב נשארת אותה הקושיה

ממה נפשך, אם כשאתה עושה מצווה אחת, אתה מוריד לעולם את האין סוף, ובעיקבות כך מקבל שכר אין סופי כדבריך, אז עדיין נשארת עם הנהמא דכיסופא, של לחם בושה על השכר הרב שלא משתווה לעבודה שעשית עבורו ע"י מצווה אחת. ואתה חוזר לאותו המצב כמו במשל של העשיר שנתן לחברו עשר מליון דולר, בכיסוי של עבודה כביכול של שבוע בגינתו.

 

[אורלנה]

הרב אשלג עונה על זה בכתביו,

שעל ידי שאדם מקיים מצוות עם הכוונה לעשות נחת רוח לבורא ,וזוכה, הוא מקבל כלים חדשים מהבורא, כלי השפעה, כלים אלו הינם כלים שיכולים לקבל שפע אינסופי, שנזכה.........

 

[יהודי פ ש ו ט]

אבל מה עם הלחם של הבושה בקבלת שפע אין סופי ?

 

[אורלנה]

תשובה

ברגע שהאדם עובד, וזוכה להשיג כליי השפעה, הרי הוא הסיר את הבושה.

 

[מוטילו6]

יגעת ומצאת תאמין

יגיעה זה מאמץ, הוצאת כוחות, ובהתאם למאמץ כך התוצאה. מציאה זה שלא בערך למאמץ, הלכת ברחוב מצאת מיליון דולר. אז מה הקשר בין 'יגעת' לבין 'מצאת'? שיהיה כתוב 'חרשת וקצרת תאמין' או 'יגעת והתפרנסת תאמין' אבל יגיעה ומציאה הם שלא בערך אחד מהשני אז איך בדיוק עלי להאמין בעצמי שאכן עשיתי את המוטל עלי וזה לא נהמא דכיסופא כמו 'לא יגעת ומצאת - אל תאמין'? אלא שמהיהודי נדרשת 'יגיעה' והשכר שמקבלים על זה הוא בגדר 'מציאה'. וזה לא נהמא דכיסופא כי היתה יגיעה. וחז"ל מעידים שזה מגיע עד למצב של 'תאמין', הכוונה שאכן עשית את המוטל עליך בשלימות הכוונה שהוצאת ממך את כל המאמץ הדרוש 'יגעת' כפשוטו. הקב"ה ציוה על היהודי להניח תפילין ועל ידי זה הוא ממשיך אין סוף בעולם, אז היהודי מניח תפילין עושה את המוטל עליו והשכר שהוא מקבל (להתענג על הוי' בגאולה) הוא שלא בערך לפעולה שעשה. אבל את הפעולה הוא עשה. הוא התייגע. אז זה לא נהמא דכיסופא אלא שכר שלא בערך. כמו ההבדל בין "לא יגעת ומצאת" לבין "יגעת ומצאת".

 

[יהודי פ ש ו ט]

'יגעת ומצאת תאמין' תאמין שיגעת כי אין מציאות

לגבי: "מציאה זה שלא בערך למאמץ, הלכת ברחוב מצאת מיליון דולר." אנשים שמקבלים כסף רב ללא יגיעה, כמו במציאה או ירושה או ההגרלה בלוטו, בדרך כלל מאבדים את כל הכסף שקיבלו מהר מאוד, או שמשתבשים כל חייהם, כפי שהתפרסמו מחקרים וסטיסטיקות רבות בנושא הזה. והסיבה לכך היא, שכסף שקיבלנו בלא ייחס שווה למה שהשקענו לא באמת שלנו, וזו הסיבה לנהמא דכיסופה שתמיד יש לנו במתנת חינם או כמעט חינם. לכן עדיין לא עניתה לי איך התו"מ בעולם החולף הזה יכולים להסיר את הלחם בושה מהשכר הנצחי, שלא שווה ערך למה שהשקענו בעולם חולף של 70 שנה.

 

[מוטילו6]

יש לך מקור להסבר שלך?

לי יש מקור להסבר שהשכר לעתיד לבוא הוא שלא בערך ליגיעה - דהיינו שיש יגיעה וממילא זה לא לחם בושה. האם יש לך מקור להסבר שלך של "'יגעת ומצאת תאמין' תאמין שיגעת כי אין מציאות"? כבר עניתי לך שיש הבדל בין "לחם בושה" לבין "שכר שלא לפי ערך היגיעה". המקורות שלי: http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15995&st=&pgnum=283&hilite= http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15981&st=&pgnum=388 http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15961&st=&pgnum=188 http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16004&st=&pgnum=313 והמקורות לכך שלא מדובר בנהמא דכיסופא אלא בשכר שהוא שלא לפי ערך היגיעה (שזה שני עניינים שונים) הם עוד רבים.

 

[ינוקא1]

התשובה שלי :

המצוות הן כמו "צינור" - למה הדבר דומה ? נניח ויש לי נחל ויש לי שדה , ואני יוצר תעלה בה המיים יכולים לזרום לשדה. אם אני הייתי צריך לסחוב את המיים בעצמי עם דליים זו היתה הרבה יותר עבודה. אבל ברגע שאני עשיתי תעלה , אני בסך הכל צריך לפתוח פתח קטן והמיים זורמים. לאחר שהשקעתי את העבודה ויצרתי את התעלה , זה כבר לא משנה כמה מיים עוברים שם. ברגע שיש את התעלה אני יכול לפתוח אותה פעם אחת ולמלא את השדה ואני יכול לפתוח אותה מאה פעמים ולמלא את השדה. לכן לא שייכת כאן פרופוציה בין העבודה לבין כמה מיים זורמים שם. אם אני הייתי מביא את המיים בעצמי עם דליים , כן היה קשר בין כמות המיים לבין העבודה שאני משקיע. בכל פעם שהייתי רוצה מיים , הייתי צריך לסחוב עוד. אבל מכיוון שאני עשיתי תעלה , מהרגע בו התעלה קיימת כבר אינני צריך לעבוד קשה - הכל נעשה אוטומטית. באמצעות המצוות אנחנו יוצרים צינור ושביל אל האינסוף - בדיוק כמו התעלה. כל מצווה מחברת אותנו לנביעה וזוהי כל עבודתינו. לכן לאחר שהחיבור בוצע והתעלה קיימת , השכר הוא נצחי.

 

[יהודי פ ש ו ט]

אתם כולכם עונים על איך מקבלים שכר נצחי בפועל

כשכר על עשית מצווה. חזק וברוך אבל זו לא היתה הקושיה. ולא רק זאת, אלא שהקושיה רק מעצימה מכל התשובות האלה, כי אם ע"י עשית מצווה בודדת של דקה אחת מקבלים שכר נצחי, כמו התעלה שמאפשרת למים רבים לזרום, אז עדיין יש בזה לחם של בושה על קבלת מים רבים שהם לא שלי במתנת חינם. אז איך התורה והמצוות מסירות מאיתנו את הנהמא דכיסופא של הרגשת הבושה בקבלת שכר נצחי שלא עשיתי בעבור כמעט כלום ?

 

[ינוקא1]

התשובה היא פשוטה -

אתה נמצא בעולם של הסתר פנים , עולם בו השגחת הבורא נסתרת ואינך יכול לדעת בוודאות כלום. ובא אליך הבורא ואמר לך - "תשמע אלי - תלמד תורתי ותקיים מצוותי , יהיה טוב לך וטוב לעולם !" לעומת זאת באים אליך כל פיתויי עולם הזה , בא אליך הנחש , באים כל האפיקורסים ואומרים "אכול ושתה כי מחר נמות !". אתה לא יכול לדעת בוודאות מי צודק. אבל אתה בוחר לתת אמון בבורא - הרווחת ! למה הדבר דומה ? קניתי כרטיס הגרלה בעשרה שקלים וזכיתי במליון שקלים. האם יש לי בושת פנים ? לא ! ידעתי שאולי לא אזכה , ידעתי שאני לוקח כאן "הימור" מסוים , ידעתי שאין וודאות ובכל זאת אני בחרתי לתת אמון. מאחר וכך , כאשר זכיתי אין לי בושת פנים. אותו דבר כאן - אם אני בא ובוחר לתת אמון בבורא , ואני "מסתכן" בכך שאולי אני טועה ובכל זאת אני בוחר למסור את חיי ואת נפשי בעבודת ה' , זה בדיוק כמו ההוא שקנה כרטיס בעשרה שקלים ומרוויח מליוני שקלים.

 

[ינוקא1]

כמו כן :

הכל תלוי גם כמה אני "משקיע" : אם אדם משקיע בקטן , רוב הסיכויים שיקבל "בקטן". זוהי עבודת הבורא בעולמות בריאה יצירה עשיה , שהיא עבודת ה' עם גבול - על מנת לקבל פרס. שאדם עובד את הבורא אבל עד מידה מסוימת. ואז גם השכר יהיה בגבול. אבל אם אדם משקיע את כל כולו בעבודת הבורא תוך כדי מסירות נפש - מקיים "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" , אז כשם שהוא יוצא מגבולותיו החומריים ומוכן אפילו למסור את נפשו , כך הדין נותן שהשכר שהוא יקבל יהיה נחלה ללא מיצרים , ללא גבולות. וזוהי עבודת ה' שמגיעה עד עולם האצילות.

 

[יהודי פ ש ו ט]

עדיין אין יחס שווה בין הפעולה שלנו לשכר הנצחי

 

[ינוקא1]

יש יחס שווה :

אתה יוצא מגבולותיך החומריים - אתה מוסר את הנפש. לכן מגיע לך שכר בלי גבול.

 

[יהודי פ ש ו ט]

תשובה יפה

אבל בכל מקרה, אם תזכה בהגרלה הזו במליון שקלים שוב ושוב בעבור כרטיס של 10 שקלים כל פעם, בסופו של דבר גם פה תהיה לך בושה בקבלת כל סכומים האלה בכמעט חינם, או בלקיחת ההזזדמנות מאנשים אחרים, וכו... בדיוק כמו שהיה לנו בשורשינו באין סוף נהמא דכיסופא על קבלת השפע האין סופי בחסד חינם ולא בזכותינו. לכן הקושיה עדיין עומדת בעינה, איך התורה והמצוות מסירים מאיתנו את לחם הבושה, בקבלת שכר נצחי בעבור פעולה אחת קטנה של מצווה אחת ?

 

[ינוקא1]

לא תהיה לי בושה

כי כשאני בא לעולם אני לא זוכר מה אמיתי ומה לא , בזמן הלידה המלאך משכיח ממני את הכל , כך שבכל פעם שאני בא הנה אני שוב במצב של הסתר פנים. אם הייתי יודע בוודאות שאני זוכה אז באמת לא היה ערך למצוות שלי. לכן כתוב שלעתיד לבוא יבואו ימים אשר תאמר "אין לי בהם חפץ" - שבימות המשיח כבר אין שכר ואין זכות על המצוות כמו היום כי אז תהיה האמת ברורה לעין כל.

 

[יהודי פ ש ו ט]

אני לא רואה בכך שום תירוץ לקושיה

אם אדם עושה עבודה למישהו בהתנדבות, והוא לא יודע שבסוף העבודה אותו אחד יתן לו בתמורה פנקס צ'קים פתוח שכל סכום שהוא ירשום יכובד, האם זה שהוא לא ידע מראש פותר את הבושה של התשלום האין סופי על עבודה אחת מסוימת ?