זה באמת לא קל לראות כך את מי שאנחנו אוהבים
וההתמודדות היא מעייפת וקשה.
ראשית - אכן - חלק מתופעות הלוואי של כימו זה חוסר תאבון וגם קשיים במערכת העיכול. אנרגיה אפשר לקבל לא רק באמצעות מזון מוצק - ישנם גם תוספי מזון שקל יותר הן לאכול והן לעכל ( כגון אנשור, פולמוקר ודומיהם). עוד דרך להתמודד עם הידיעה שלא רוצה אבל צריך לאכול היא לגוון מאוד את המזון. לעתים לא מתחשק לאכול את האוכל ה"רגיל" ובא דווקא משהו אחר. אז אולי אפשר לשאול, להציע ואפילו להכין דברים אחרים - לא שגרתיים, יותר כיפיים. ושוב - להתייעץ עם דיאטנית המתמחה בתזונה לאנשים שעוברים כימו - מה כדאי ומה לא. סתם קוריוז קטן - הייתה לי חברה שאחד הדברים שמאוד אהבה לאכול בזמן המחלה הייתה עוגת מוס לימון שהכנתי לה עוגה עתירת ביצים ועל בסיס מרנג (חלבונים מוקצפים). חמצמצות הלימון היתה לה נהדרת והדיאטנית עמה התייעצה אמרה שזה דווקא נהדר כי זה מאוד עשיר בחלבונים ויחזק אותה. אז אפשר ללכת על דברים לא שגרתיים - אבל עתירי קלוריות ואנרגיה - למשל -שייקים עשירים שמכילים בנוסף לפירות וכו גם סובין/זרעי פשתן/זרעי צ'יה /טחינה וכו' -שמאוד עתירים באנרגיה.. -אני מאוד מאוד ממליצה -במידה וזה לא נעשה -להתייעץ עם תזונאית מתמחה כאמור ולקבל רעיונות. אני לא יודעת מה המגבלות הבריאותיות שלאביך מעבר לתופעות הלוואי עצמן - לעתים יש ברקע גם סוכרת/בעיות בכליות או כל דבר אחר שיכול להיות מושפע מתזונה, לכן חשוב להתייעץ.
קשיים במערכת העיכול -אם הם מתבטאים גם בעצירות למשל יכולים להיות סבל נוראי וכדאי לנסות להקל על הקשיים הללו ככל האפשר. שוב - להתייעץ עם רופא - ואם אתם חשים שלא קבלתם מענה מספיק - להתייעץ עם רופא אחר ..
זה לגבי הנושא הפיזיולוגי תזונתי.
אבל יש כאן הרבה מעבר לכך - את אומרת שלדעתך ודעת אמך הוא נכנס למעגל שלילי של ייאוש. בהחלט יכול להיות. הוא חולה סרטן. כואב לו, קשה לו ,מפחיד לו נורא! (אני זורקת הנחות ,אני לא מכירה את אביך כמובן) . אינני יודעת אם בבסיסו הוא אדם אופטימי או לא, אם יש לו מטען רוחני להעזר בו או לא, אבל אף פעם לא מאוחר מדי.
מחלה כסרטן מביאה איתה המון פחדים, המון שאלות, חששות,דאגות (שלא לדבר על סבל פיזי).
אחת הבעיות שאנשים חולים נתקלים בה היא הבדידות הגדולה בתוך המחלה. לעתים - הם חוששים לדבר על כל מה שמטריד אותם - הן משום שהם מפחדים לתת שם לדברים והן בעיקר משום שהם לא רוצים להכביד על האנשים שמטפלים בהם. שוב- אינני יודעת מה טיב הקשר המשפחתי שלכם ומה סוג התקשורת. אבל בדרך כלל אם מישהו נכנס למעגל דכאוני - אחד המאפיינים הוא גם חוסר יכולת (ולפעמים גם חוסר רצון או מוכנות) לדבר עם האנשים שסביבו על המצב. האם אתם מנהלים שיחות כנות וגלויות על מצבו? האם הוא מצליח לבטא פחדים וחששות? האם אתם מביעים את החששות שלכם? האם אתם חווים יחדיו רגעים של פחד משותף ואפילו בכי? הדברים הללו מעבר לעובדה שהם מקלים על החולה לשאת את הבדידות שלו בתוך המחלה -משום שיש לו עם מי לדבר, גם מביאים להרבה רגעים של קרבה ואינטימיות. בסיטואציות כאלה - קרבה ואינטימיות הם בין הדברים הכי מעודדים שיכולים להיות.
דבר נוסף משמעותי וחשוב עד מאוד - מציאת משמעות בכל המצב. כשאדם מוצא משמעות - לחייו, למעשיו, למחשבותיו, כשאדם מוצא טעם בחיים, - יש לו בשביל מה לחיות ויש לו מה שמעודד אותו. בסיטואציות של מחלה זה לא תמיד פשוט. אנחנו מוכרעים תחת עומס המחלה - תחת הכאב והפחד, תחת כל מה שמוכר וידוע כקשור לסרטן. ולעתים שוכחים למצוא את המשמעות - אפשר לנסות ולמצוא משמעות גם בעצם המחלה - אבל זה מה שאפשר להגדיר "למתקדמים". לפני שמוצאים או מנסים למצוא את זה - אפשר להתעודד ולמצוא את המשמעות בחיים עצמם - באהבה שיש בחיינו, בבני המשפחה, בהישגים, באמונה דתית, בפילוסופית חיים, בתחביב אהוב -בעצם בכל דבר. דרך יחסית פשוטה לעורר את המשמעות הזו ולהזכיר לאדם החולה את התחושות שיש לחייו משמעות, היא ממש להזכיר לו. לשוחח על רגעים טובים שחווה בחייו, לבקש ממנו לספר זכרונות לשאול שאלות, לשחזר סיפורי ילדות או חוויות משפחתיות, להתבונן ביחד באלבומי תמונות - פעמים רבות -ברגעים כאלה - גם אדם סובל וכאוב- יחייך וישכח לרגע את הכל כשהוא משחזר את הטיול ההוא לחוף הים או את ההצלחה המקצועית שהיתה לו בסיטואציה מסוימת. כל דבר שיכול להוות זכרון טוב ושחזור של תחושה של שמחה - יכול להרים את רוחו. אפשר לנצל את הרגעים הללו סתם לקרבה וצחוק משותף ואפשר לנסות להמשיך ולשוחח על עוד דברים - בין אם זה להציע לו לקבל תמיכה וליווי בתוך המחלה ובין אם זה שיחה על משמעות החיים..
ועוד דבר - להזכיר לו גם שהוא לא המחלה. נכון - הוא חולה עכשיו, אבל מעבר לזה הוא אדם, הוא בן זוג, הוא אבא, הוא חבר, הוא עובד, וכן הלאה. לנסות לשמר כמה שיותר את התפקידים הללו - אנשים שנמצאים בתוך מחלה לעתים עסוקים כל כך במחלה ובמה שמסביבה שהם (וגם הסביבה שלהם) שוכחים שהם לא המחלה. שהם רק האדם שהיו שחולה כעת במחלה. אדם שיודע שיש בו הרבה מעבר למחלה שלו, שממשיך להיות מחובר ככל יכולתו למי שהיה לפני המחלה -שומר על הרבה כוחות ונשאר מחובר לחיים .
לגבי החשש שלך מההתמודדות שלו - אני רוצה לספר לך שלאנשים יש יצר חיים בלתי ייאמן. לעתים תראי אנשים במצבים איומים כשכל אחד מסביבם אומר -די שייגמר כבר - אבל הם עדיין נאחזים בחיים. הם עדיין איתנו. לא מזמן אמר לי מלווה שנוהג להגיד הרבה פעמים שהוא רוצה למות, אחרי שחווה חוויה של כמעט מוות - שאף אחד לא באמת רוצה למות - גם לא אנשים ששואלים את נפשם למות. אני מקווה כמובן שאביך רחוק מהמצב הזה של רצון למות או של האופציה בכלל - כי לפי מה שהבנתי ממך הגילוי היה בשלב די מוקדם ובהחלט נותנים לכם תקווה,אבל יצר החיים קיים אצל כל אחד. אנשים מסוגלים להתמודד עם דברים שלא חשבנו שיוכלו, דברים קשים קורים ועוברים - והאנשים שעברו אותם עדיין כאן.
חשוב מאוד לחזק אותו - בעיקר בתמיכה רגשית - לתת לו תחושה שיש לו משמעות, שהוא חשוב לכם, שאתם איתו. להפיג את הבדידות שלו על ידי מתן מקום עבורו להגיד מה מטריד אותו ומה מדאיג אותו.
ישנן הרבה מאוד דרכים בהם אדם יכול להתמך - כולל דברים שאפשר לעשו לבד בלי עזרה חיצונית וכלה בקבלת עזרה מבחוץ - קבוצות תמיכה, ליווי מקצועי, ליווי רוחני.
הכל תלוי כמובן בפתיחות של החולה ושל המשפחה מסביב לקבל ולהעזר בדברים חיצוניים ופנימיים כאחד.
ישנן כל מיני אפשרויות ואם תרצי לשמוע על כך יותר אשמח לפרט.
אני אתייחס לעוד דבר שקשור לדכאון - במידה וזה המצב - אפשר להתייעץ עם הרופאים שלו לגבי עזרה תרופתית לנושא הדכאון . במקרים רבים אצל חולי סרטן זה חלק מהמהלך הטיפולי ולמרות הדעות הקדומות שיש לאנשים רבים לגבי טפול אנטי דכאוני - הוא עוזר פעמים רבות. חולה סרטן מתמודד עם אין ספור בעיות והוא זקוק לכל העזרה שהוא יכול לקבל - בעיני גם טפול תרופתי במקרים מסוימים הוא עזרה מצוינת ושווה לפחות לבדוק את זה.
עוד נקודה אחת אחרונה ששוה לחשוב עליה כי גם היא יכולה להיות רלבנטית -את מתארת אותו ליד השולחן ונשמע שיש תהליך שלם של אכילה ודרמה מסביב לאוכל. לעתים קרובות -אדם חולה מחפש את המקומות בהם הוא נראה מסכן, (אפילו לא במודע) כדי לגייס אליו עוד סימפטיה ועוד תשומת לב. לעתים זה נובע מחוסר תשומת לב ולעתים ממבנה האישיות, ולעתים זו איזו בריחה להתעסקות במשהו שהוא לכאורה שולי אבל שמקטין את הצורך להתמודד עם הבעיות האמיתיות.. חשוב לשים לב גם לזה - מה יקרה אם הוא לא יקבל כל כך הרבה תשומת לב בזמן האוכל? אם הוא יאכל מה שיאכל בלי הרבה דרמה מסביב?
שוב - הכל כמובן בערבון מוגבל - אינני מכירה את אביך, את הדינמיקה המשפחתית וכל מה שמסביב..
אשמח אם תשארי איתנו ותמשיכי לכתוב - כאן או בפרטי - כרצונך.
