קחו שיר שכתבתי קצת אחרי שילדתי

[מאנייה]

קחו שיר שכתבתי קצת אחרי שילדתי

אני אסביר אחר כך למה הבאתי דווקא אותו. ואת התיאוריה שלי על מאבקים מזויינים. פטיש דוסטוייבסקי/מיה סלע תינוק קטן בעריסה ואמא מכונת כביסה תינוק קטן בלול ואמא הופכת שבלול תינוק קטן מזיל ריר ואמא מטיילת במשביר מחפשת בארנק ושולפת את מה ששלה מעכשיו כרטיס מועדון במבטא רוסי דרמטי כמו פטיש שדופק על ראשה וצועק "דוסטוייבסקי".

 

[ממש לא מושלמת]

מתה לשמוע כבר את התאוריה!

 

[מאנייה]

סיפור קטן

ביום שבת עשיתי יומולדת בבית לבת שלי. בת ארבע. היו ילדים ואמהות ובלאגן היסטרי. חברתי הטובה ביותר היא רווקה והיא באה לעזור לי עם כל הבלאגן הזה. היה רעש מטורף. לא היו אבות חוץ מאביה של בתי. חברתי הרווקה כבר היתה מותשת מכל הרעש הזה. בערך בשעה שתיים קמו האמהות ללכת, ונדברו ביניהן להמשיך מאצלי לגינת דובנוב, עם הילדים כמובן. חברתי הרווקה היתה המומה. היא אמרה לי אחרי זה שכל מה שהיא רוצה זה לישון עכשיו ושקט. שאיך הן יכולות להמשיך עוד לגינה. שאיפה האבות. וסיכמה בכך שאמרה שהיא מבינה עכשיו שאמהות הן עבדים. הינהנתי בעצב.

 

[דבורה הלביאה]

שלום, אני חדשה כאן

ומבקשת כבר לקפוץ למים ולהגיב (אחלה פורום, דרך אגב). מילא החברה שלך, את זה אני דווקא מבינה כי רווקות באמת לא מסוגלות להבין מה יש בילדים שאנחנו כל-כך משתגעות עליהם (ככה נראה להן, בכל אופן). אבל הסיפור על האבות הוא קצת עצוב, כי כבר מזמן הסתבר לי שילדים יכולים גם בלי אבא בתמונה. עצוב.

 

[שירלי רם]

ברוכה הבאה, דבורה ../images/Emo68.gif

עצוב? אולי, אבל עובדות החיים. כנראה שאפשר לגדל ילד בלי אבא כשאין ברירה, אבל את מנוחתי דווקא טורדים האבות הנוכחים-נעדרים. זאת אומרת, שנמצאים אבל רק בקושי;שמעורבים, אבל רק במה שמוכרחים. מסיבת יום הולדת בשבת בבוקר? זה בטח לא בגדר הדברים ההכרחיים. לבוא מוקדם בסתם יום אחר הצהריים? רק אם את ממש ממש לוחצת, וכמעט אף פעם לא מיוזמתם. (אמא שלי אומרת: בעל טוב הוא בעל שבא מוקדם כשאת מבקשת ממנו.זה לא מעט). ראו כתבה מעניינת (לינק מצורף) שמתפרסמת היום בידיעות אחרונות על "האבות החדשים". יש דבר כזה. אבל האם זה באמת עובד? כשמתגברים על ההבדלים של החינוך ושל החברה, האם בגנטיקה שלהם (בררר! התקפה מימין! התקפה משמאל! shoot! למה לא?) הם באמת רוצים ומסוגלים לתפוס מקום שוויוני במעורבות ובגידול הילדים? יש לי חברה שאומרת שבסופו של דבר, יום אחד, הנשים יעברו לגור יחד ויתמכו אחת בשניה, והגברים יחזרו לצוד. כי ככה זה. מה דעתכן? השמיעו קול.

 

[מאנייה]

נשים לא חייבות לגור ביחד

אבל בהחלט כל הסיפור הזה של נגיעה רכה הוא בעיני ניסיון לייצר שבט. והשבט נחוץ לנו בגלל שאולי זנחנו את הג'ונגלים והפכנו להיות בורגניות טובות ומסודרות אבל בעצם נשארנו לבד. פעם היה שבט שלם של נשים ועשו הכל ביחד. לעשות הכל לבד זה דבר בלתי נסבל ממש. מדובר פה בסיוט מודרני. אני למשל ממליצה לכל החברות הרווקות שלי לא לעשות ילדים. זה קשה מדי. זה לבד מדי. זה כמעט בלתי אפשרי. אנשים תמיד המומים כשאני אומרת את זה. אני גם לא מוכנה לסייג את זה כמו שנשים תמיד מסייגות כשהן מוסיפות תמיד שאמנם הילדים שלהם מהממים וכל זה. לא קשור ואני לא מוכנה להתנצל. ילדים מהממים זה דבר נחמד, אבל זה גם דבר שיכול להרוס את החיים וזה עבדות. וזה בדידות. אני לא מסכימה עם הטענה שהועלתה כאן למעלה בדבר הרווקות שלא מבינות וכל זה. הן מבינות יפה מאוד. ואם הן רווקות מבחירה ואין להן ילדים אז זה לא נכות. אני מעריכה את זה מאוד והייתי שמחה אם החברה לא תתייחס אליהן כאל נשים שלא מבינות משהו. הן אולי הבינו הרבה יותר טוב מאיתנו משהו גם בלי לעבור אותו. ואנשים שלומדים מניסיון של אחרים זה דבר מבורך. בחברה שיבטית דרך אגב, האישה הזאת שאין לה ילדים לא בהכרח היתה צריכה לחוש בדידות בקשר לזה. היו לה את כל הילדים של השבט אם היא היתה רוצה לתרגל את האמהות קצת. נכון זה לא כמו ללדת. ללדת זה כואב.

 

[שירלי רם]

ובכל זאת, מה עם רגעי הקסם?

החברות שלך אולי חוות את הקשיים, אבל האם הן מסוגלות לחוות גם את הרגש העז שאת חווה כלפי הבת שלך, ושעושה את הכל (אני מקווה) לשווה? מהממים/לא-מהממים - הם שלי! וזאת התחושה הכי חזקה שיש. קושי, בדידות, עבדות - עם זה אין לי ויכוח. אבל עכשיו פרטי גם את הרווחים (המשניים??) שבאים עם הקשיים.

 

[מאנייה]

הילדה הזאת היא כל עולמי

היא אושר גדול גדול. אני לומדת ממנה שיעורים חשובים. היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. והיא הדבר שהכי חשוב לי בחיים. אני באמת מרגישה שבהגדרה שלי אני קודם כל אמא שלה. ואני שמחה להרגיש ככה. אמא של אלה. זה ממלא אותי אושר. אני מטורפת עליה, זה ברור. היא נראית לי כליל השלמות אפילו שהיא עולה לי על העצבים לעיתים קרובות, והיא ילדה לא כל כך קלה. אפילו שדוסטוייבסקי יושב לי על הכתף ומציק לי עם הכתיבה שלי, אני כבר לא מתלבטת בעניין הזה. עדיין המהות הכותבת שלי נאבקת אולי לעוד זמן מחפשת מנוח, אבל קודם כל בתי. אני כל הזמן מכינה את עצמי לזה שהיא תגדל ותלך לדרכה. זה חשוב שילדים ילכו לדרכם אבל זה כבר מצער אותי במידת מה. אני מהאמהות המטופשות האלה שחושבות שהילדים שלהן מושלמים. אפילו כשהיא מדברת לא יפה ואני מעירה לה כמובן, היא נראית לי הכי מהממת. הכי מיוחדת. הכי חכמה. הכי מצחיקה. זה אהבה שאני לא יודעת איך להסביר במילים. אהבת חיי.

 

[ממש לא מושלמת]

עכשו אני כבר לא מבינה כלום

כבר כמעט שיכנעת אותי קודם שלא צריך לעשות ילדים, אבל עכשיו התבלבלתי.אז כן לעשות או לא? ילדים זה עונש ועבדות או שזה כל עולמך הנפלא ולא לוותר על זה? מה את אומרת בעצם? ומה הקטע עם זה שהיא מושלמת גם כשהיא עולה לך על העצבים? למה בכלל היא צריכה להיות מושלמת (כדי שתאהבי אותה?)? אני לא מזלזלת, פשוט מנסה להבין מה את אומרת.

 

[מאנייה]

ממש מושלמת.

אני לא יועצת לענייני הולדה. לחברות שלי שאין להן אני מייעצת לא להחפז. אבל הן תמיד משיבות לי בדוגמא הזאת של הילדה שלי ואני. מילא. היא לא צריכה להיות מושלמת כדי שאוהב אותה. כבר אמרתי שהיא קשה, לא? זה היה אנדרסטייטמנט. רק אמרתי שהיא נראית לי מושלמת. זה נראה לי מושלם מצידה האופן שבו היא נאבקת בי על עצמאות. זה עולה על העצבים, אבל זה מושלם. זה מושלם בעיקר כי אני אמא שלה. אני לא רואה בה דופי. סורי.

 

[שירלי רם]

זה ממש נהדר שגם בעיתות קשות

את זוכרת להעריץ אותה, ושאת מעריכה את זה שהיא נלחמת על עצמאותה. באמת. אחד הדברים הכי קשים זה לסלוח להם על זה שהם לא כמונו, לא? או שהם אחרים מאיך שחלמנו שהם יהיו? או שונים מהפוסטר של הילד המושלם? אני באופן אישי צריכה שהם ילכו לישון כדי לסלוח להם על כך ולהתגעגע אליהם שוב. בזמן ש... לא קל לי לזכור את מה שאת אומרת. כל הכבוד לך. שירלי

 

[מאנייה]

את זה למדתי מאמא שלי

שתמיד היתה אומרת שלא הולכים לישון ברוגז. מתפייסים לפני השינה. אני מתפייסת איתה גם כשאני הכי כועסת. מהצד זה בטח נראה מאוד קומי. אמא חמוצה וכועסת מחבקת ילדה ואומרת לה בואי נשלים. אבל בלי קשר, אני דווקא חושבת שאחת מהבעיות שלי בהורות היא העובדה שאני מזדהה איתה יתר על המידה. זה גורם לכל נושא הגבולות להיות בעייתי. כי כשאני אומרת לה, נאמר, לא לרוץ, כי יש כביש וכאלה, והיא אומרת לי "זה הגוף שלי ואני אעשה איתו מה שאני רוצה", זה גורם לי לחשוב שהיא הכי מהממת, אבל היא רצה שירלי, ואמרתי לא. אז במובן הזה של גבולות לפחות, אני לא אמא כל כך מוצלחת. לגדל ילדים זה כלום לעומת לחנך. גבולות וכל הדברים האלה. זה הכי קשה. לי בכל אופן. אני מאוד לא גאה בזה ומאוד מקווה שאני לא עושה לה עוול נוראי.

 

[niva99]

מנייה יקרה- שכחת את המשך שמך

דיפרסיה-ובכן זה מה שחשתי למקרא שירך. מה הקשר??? בילדות הילדים היו עונים במקהלה :בירה נשר!

 

[מאנייה]

כן גם דיפרסיה באה לעיתים לבקר.