הסוף של המאמר
(אשר משום מה לא נכלל בסריקה המקורית והתגלעו בעיות בסריקתו מחדש) "...היזהרו, הצרפתים. ולא רק לצרפתים, גם לאמריקנים יש מה ללמוד מהקצב שבו אנחנו משפרים את התנועה בארצנו. ב-1956 הכריז הנשיא אייזנהאואר על התוכנית הגדולה לסלילת מערך של כבישים בין-מדינתיים במימון ציבורי - לאחר שוועדות מקצועיות קבעו ששום יזם פרטי לא יוכל לעשות זאת. עד היום הושלמה במלואה סלילה של אלף כבישים ציבוריים בעלות מתואמת של 250 מיליארד דולר ובאורך של 65 אלף קילומטר. נשמע מרשים? קטן עלינו. קחו, למשל, את סלילת הכביש המהיר בין תל-אביב לירושלים באורך המסחרר של כ-50 קילומטרים. זו החלה ערב מלחמת ששת הימים, והעבודות עדיין בעיצומן. מדי פעם מרחיבים עוד קטע שמלכתחילה היה ברור כי הוא צר מלהכיל את התנועה. אבל כך נבנית תשתית מולדתו של עמנו: מטר אספלט פה, מטר אספלט שם, ובמרוצת דור עד שניים כבר יש לנו כביש. או לפחות חלק ממנו. כי אנחנו, בניגוד לצרפתים ולאמריקנים, לא ממהרים להשקיע בתחבורה. ובאמת, למה למהר? רק מפני ששיעור תאונות הדרכים בישראל כפול מאשר בצרפת וגבוה פי שלושה מאשר בארה"ב? אצלנו זה לא נימוק. קואליציה - זה כן נימוק."
