אשה מרציפן
New member
קטעים קטנים ומעצבנים
אתם מכירים את אלו שיש להם הרגלים קטנים מגונים שנוטים לחרפן?
יש מישהי שיוצא לי להתכתב איתה באמצעים שונים - מייל, סמסים ועוד. יש לה נטייה לא ברורה להוסיף... בסיום כל משפט - אבל ממש כל משפט. זה נראה ככה: "בוקר טוב... אני רוצה לבקש ממך משהו... את יודעת איפה קונים עוגות גבינה...?" וככה זה ממשיך וממשיך. בתכתובת ממושכת זה ממש מביא את הקריזה, במיוחד כשנוספת נימה זו או אחרת לשיחה.
עוד תופעה שמביאה לי את הקריזה, במיוחד בתקופה שהעצבים שלי גם ככה רופפים, זו נטייה של אנשים לחזור על כל דבר שאומרים כמה פעמים. לפעמים כשממש אין לי סבלנות אני אומרת לאותו אדם ששמעתי והבנתי אותו בפעם הראשונה, אבל זה לא עוזר לטווח הארוך, מה גם שבגלל שאני מנומסת נדיר שאני באמת אומרת את זה ורק לאנשים מסוימים מאוד.
הערת אגב: למי מכם שלא התגעגע להודעות האלו שלי - עצם זה שאני משתפת פה בפורום לא אומר ששנתי נודדת בגלל הדברים האלו, לא אומר שזה מייסר אותי וגם לא אומר שאני מנסה לחנך אנשים.
אתם מכירים את אלו שיש להם הרגלים קטנים מגונים שנוטים לחרפן?
יש מישהי שיוצא לי להתכתב איתה באמצעים שונים - מייל, סמסים ועוד. יש לה נטייה לא ברורה להוסיף... בסיום כל משפט - אבל ממש כל משפט. זה נראה ככה: "בוקר טוב... אני רוצה לבקש ממך משהו... את יודעת איפה קונים עוגות גבינה...?" וככה זה ממשיך וממשיך. בתכתובת ממושכת זה ממש מביא את הקריזה, במיוחד כשנוספת נימה זו או אחרת לשיחה.
עוד תופעה שמביאה לי את הקריזה, במיוחד בתקופה שהעצבים שלי גם ככה רופפים, זו נטייה של אנשים לחזור על כל דבר שאומרים כמה פעמים. לפעמים כשממש אין לי סבלנות אני אומרת לאותו אדם ששמעתי והבנתי אותו בפעם הראשונה, אבל זה לא עוזר לטווח הארוך, מה גם שבגלל שאני מנומסת נדיר שאני באמת אומרת את זה ורק לאנשים מסוימים מאוד.
