"הדגל בוער, הדגל נשרף – אין דגל!
אכן אִלוּ נפלה מן השמים ונפצה את מחי, אלו חיה רעה קפצה עלי וטרפתני, או מת בתכריכיו אלו בא כנגדי בחצי הלילה לחנקני – לא הייתי מתפלץ ומתחלחל כל כך כמו באותו הרגע שראיתי בידי את המקל החרוך, מקל ערום וחשוף, בלא דגל… מלבי התפרצה צעקה גדולה ומרה:
– אוי, אוי, אוי! הדגל, הדגל, הדגל!
לא עליכם, ילדים, שמחת־תורה כשמחת־תורה שלי באותה השנה. הצרה היתה גדולה, גדולה מנשוא והמכאב – רב ועצום, רב ועצום מאוד. כמעט שיצאתי מדעתי מכאב לב, ולא הועילו כל דברי הנחמה וההבטחות של אבא ואמא ושל השכנים. מאנה הנחם נפשי. תולש הייתי בשערי, מתחבט על הקרקע, בועט בידי וברגלי וממרר בבכי כהמר אֵם על בנה יחידה. כל אותו הלילה והיום היתה יללה גדולה ומרה עולה ויוצאת מבית אבא, יללת יאוש ומפח־נפש: –
אוי אוי, דגלי! דגלי היכן, היכן דגלי! …"
(מתוך: הַדֶּגֶל, סיפורו של שלום עליכם, על טופלה טוטוריטו הקטן)
באדיבות ספריית בית אריאלה
שנה לטבח שמחת תורה. שנה שהחטופים בעזה.
אכן אִלוּ נפלה מן השמים ונפצה את מחי, אלו חיה רעה קפצה עלי וטרפתני, או מת בתכריכיו אלו בא כנגדי בחצי הלילה לחנקני – לא הייתי מתפלץ ומתחלחל כל כך כמו באותו הרגע שראיתי בידי את המקל החרוך, מקל ערום וחשוף, בלא דגל… מלבי התפרצה צעקה גדולה ומרה:
– אוי, אוי, אוי! הדגל, הדגל, הדגל!
לא עליכם, ילדים, שמחת־תורה כשמחת־תורה שלי באותה השנה. הצרה היתה גדולה, גדולה מנשוא והמכאב – רב ועצום, רב ועצום מאוד. כמעט שיצאתי מדעתי מכאב לב, ולא הועילו כל דברי הנחמה וההבטחות של אבא ואמא ושל השכנים. מאנה הנחם נפשי. תולש הייתי בשערי, מתחבט על הקרקע, בועט בידי וברגלי וממרר בבכי כהמר אֵם על בנה יחידה. כל אותו הלילה והיום היתה יללה גדולה ומרה עולה ויוצאת מבית אבא, יללת יאוש ומפח־נפש: –
אוי אוי, דגלי! דגלי היכן, היכן דגלי! …"
(מתוך: הַדֶּגֶל, סיפורו של שלום עליכם, על טופלה טוטוריטו הקטן)
באדיבות ספריית בית אריאלה
שנה לטבח שמחת תורה. שנה שהחטופים בעזה.