קטע מהספר "אל תשלח ידך אל הנער"../images/Emo13.gif
קטע נפלא מתוך הספר "אל תשלח ידך אל הנער"/ הרב ישראל מאיר לאו: זכורני שבשיחות המוסר המרגשות של רבי אלי', היה מנגיד בינינו הצעירים, לבינו- הישיש: "אתם בני 16, 17. אני מבוגר מכם ביותר משבעים שנה, קחו דוגמה ממני. ראייתי כבר אינה כבעבר, כך גם הליכתי. למעשה, שום דבר בגופי כבר אינו כמו פעם, ודאי לא הזיכרון. עכשיו הזמן בעבורכם לעלות בתורה, להעמיק, לעיין, להתרכז, לספוג עוד ועוד. עכשיו, כשהחושים שלכם חריפים, כושר האבחנה וכושר הניתוח מחודדים, כשיש לכם היכולת לרדת לעומקה של כל סוגיה והזיכרון מונח אצלכם בקופסא. אצלי, בגילי המתקדם, הקופסא פרוצה לכל עבר. זכרו את אשר אמר שלמה המלך, לעת זקנתו, בקוהלת: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ". ימי הרעה הם הימים שלי, ימי הזקנה. "ביום שיזועו שומרי הבית", נכתב בקוהלת. הידיים ששומרות על הגוף שהוא הבית שלי, זעות- כי רועדות המה. וכמו שכתוב: "בשפל קול הטחנה" – הפה, שטוחן את המזון, הוא גם זה שמשמיע קולות ומדבר, אך הקול כבר שפל, איבד את עוצמתו מן העבר. "וחשכו הרואות בארובות" אלו העיניים שכהו מראות, "והתעוותו אנשי החיל" אלו שתי הרגליים הנושאות את כל הבית. והן כבר כה כפופות..." כך ציטט הרב לאפיאן את פרק י"ב בקוהלת, ופירט והסביר באוזנינו באומץ ובכנות את תחלואי הזקנה. ובקול רועד, אך נחרץ, פסק: "זה הזמן שלכם, אחר כך תצטערו. אם אתם נותנים את הזמן הזה לריק, משקיעים עצמכם בדברים בטלים, הסוף יהיה שתגיעו לגילי- ואני מאחל לכם שתגיעו לגילי- בתחושת החמצה ואכזבה מרה. בכל בוקר אנו מתפללים 'למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה' ". היו אלו מילים בסלע. מדי שיחה דרש מאיתנו להיות באים בימים, תואר שזכו לו רק שני אישים בתנ"ך: אברהם אבינו ודוד המלך. מילא, אברהם שנפטר בגיל מאה שבעים וחמש, אך מדוע דוד המלך, שהיה בן שבעים בלבד ביום פטירתו, נקרא אף הוא "בא בימים"? ללמדך, כי שבח הוא שניתן ליחידי סגולה, אשר בבואם להתייצב לפני הבורא ביום הדין, הם מביאים איתם את כל ימי חייהם, בלי שיום אחד בוזבז. בכל יום ויום הספיקו, עשו, הרבו דעת, זיכו את הרבים, סייעו לזולת. הכל נוצל באופן מרבי. "היו באים בימים", זעק ר' אלי ממרום שנותיו, ואנו שתינו בצימאון את דברי תוכחתו ולקחי המוסר שלו. באהבת ישראל ננצח, כל עם ישראל אחים. חייך אחי, אתה יהודי.
קטע נפלא מתוך הספר "אל תשלח ידך אל הנער"/ הרב ישראל מאיר לאו: זכורני שבשיחות המוסר המרגשות של רבי אלי', היה מנגיד בינינו הצעירים, לבינו- הישיש: "אתם בני 16, 17. אני מבוגר מכם ביותר משבעים שנה, קחו דוגמה ממני. ראייתי כבר אינה כבעבר, כך גם הליכתי. למעשה, שום דבר בגופי כבר אינו כמו פעם, ודאי לא הזיכרון. עכשיו הזמן בעבורכם לעלות בתורה, להעמיק, לעיין, להתרכז, לספוג עוד ועוד. עכשיו, כשהחושים שלכם חריפים, כושר האבחנה וכושר הניתוח מחודדים, כשיש לכם היכולת לרדת לעומקה של כל סוגיה והזיכרון מונח אצלכם בקופסא. אצלי, בגילי המתקדם, הקופסא פרוצה לכל עבר. זכרו את אשר אמר שלמה המלך, לעת זקנתו, בקוהלת: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ". ימי הרעה הם הימים שלי, ימי הזקנה. "ביום שיזועו שומרי הבית", נכתב בקוהלת. הידיים ששומרות על הגוף שהוא הבית שלי, זעות- כי רועדות המה. וכמו שכתוב: "בשפל קול הטחנה" – הפה, שטוחן את המזון, הוא גם זה שמשמיע קולות ומדבר, אך הקול כבר שפל, איבד את עוצמתו מן העבר. "וחשכו הרואות בארובות" אלו העיניים שכהו מראות, "והתעוותו אנשי החיל" אלו שתי הרגליים הנושאות את כל הבית. והן כבר כה כפופות..." כך ציטט הרב לאפיאן את פרק י"ב בקוהלת, ופירט והסביר באוזנינו באומץ ובכנות את תחלואי הזקנה. ובקול רועד, אך נחרץ, פסק: "זה הזמן שלכם, אחר כך תצטערו. אם אתם נותנים את הזמן הזה לריק, משקיעים עצמכם בדברים בטלים, הסוף יהיה שתגיעו לגילי- ואני מאחל לכם שתגיעו לגילי- בתחושת החמצה ואכזבה מרה. בכל בוקר אנו מתפללים 'למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה' ". היו אלו מילים בסלע. מדי שיחה דרש מאיתנו להיות באים בימים, תואר שזכו לו רק שני אישים בתנ"ך: אברהם אבינו ודוד המלך. מילא, אברהם שנפטר בגיל מאה שבעים וחמש, אך מדוע דוד המלך, שהיה בן שבעים בלבד ביום פטירתו, נקרא אף הוא "בא בימים"? ללמדך, כי שבח הוא שניתן ליחידי סגולה, אשר בבואם להתייצב לפני הבורא ביום הדין, הם מביאים איתם את כל ימי חייהם, בלי שיום אחד בוזבז. בכל יום ויום הספיקו, עשו, הרבו דעת, זיכו את הרבים, סייעו לזולת. הכל נוצל באופן מרבי. "היו באים בימים", זעק ר' אלי ממרום שנותיו, ואנו שתינו בצימאון את דברי תוכחתו ולקחי המוסר שלו. באהבת ישראל ננצח, כל עם ישראל אחים. חייך אחי, אתה יהודי.