קטע. מתוך קטע אחר.
"אז אתה משתחרר משירות ?"
"כן", יואכים אמר. העיניים של הבנקאית היו נבורות במסך. הם לא בדיוק מיהרו כאן, למרות שכל הזמן היתה תחושת עשייה. עשייה איטית ומונוטונית. כנראה שאסור לעשות טעות כשאתה מעביר את הזהב של הגנרלים מפינה אחת לשנייה.
זה היה היכל ענק עם תקרה קשתית שטיפסה עד חמש עשרה מטר. ולפי ציפוי השיש כנראה שזו היתה כנסיה בימי העולם הישן. ארבעים עובדים שירתו כמה מאות בודדות של לקוחות שישבו על ספסלי עץ ארוכים ודיברו בלחישות. הוא תהה אם אולפור מסוגל לחצות את המקום בקפיצה ונד בראשו. הוא לא היה צריך לחשוב על אולפור. זה לא עשה לו טוב. אבל הוא לא הצליח להפסיק. שוב הוא נד בראשו, הוא ידע שדברים כאלה יקרו כאן.
"הכל... בסדר, אדון רמברדנט ?" העיניים של הבנקאית ניתקו מהמסך והיא בחנה אותו. מדי פעם היא שלחה מבט חטוף אל הקצינה שישבה לידו.
הוא הנהן והיא המשיכה במה שעשתה. בדיוק בגלל דברים כאלה הוא רצה לעשות את זה בסניף הקטן במזרח ג'ורדן, אבל קצינת השחרור הקרחונית אמרה שעדיף שזה יהיה כאן. למה הם לא יכלו לעבוד יותר מהר ? הוא שחרר את האחיזה מגב הכיסא. תהיה רגוע.
"...זה יקח עוד כמה רגעים, עד שהכל יטען. נראה שיש איזו בעיה ברשת. הנתונים מגיעים, אבל לאט. אממ... זה לא קורה הרבה בימינו... לעזוב את השירות."
הקצינה שישבה לידו אמרה, "אדון רמברנדט שוחרר משירות." היה לה קול קר של עורכת דין, מהסוג שמפריד הורים מילדים. בדיוק סוג האנשים שהוא היה צריך סביבו.
"כן", הוא אישר. כן, הוא שוחרר משירות. אבל אל תחשבי חלילה שאנחנו רכים עם אנשים כמוהו.
הבנקאית לא אמרה כלום וגילתה עוד יותר עניין במסך הנתונים.
אחרי חצי דקה של שתיקה היא אמרה, "טוב, נראה שזהו זה. יש לך חשבון יפה אצלנו. הממ... אז מה בדיוק אתם רוצים ?"
הקצינה הניחה מרפק על השולחן ונשענה קדימה. "אדון רמברנט צריך למשוך את החשבון. הוא רוצה... מה רצית ?" היא הסתכלה עליו. היו לה עיניים יפות. כחול כהה כמעט אפור כמו סנפיר של כריש. הוא הביט חזרה וחרק שיניים. זה היה כבר יותר מדי.
המילים התבלבלו לו. "לתפוח... לפתוח משרד חקירות. להביא לאזורים הקשים... את השיטות של..." הוא קם וחטף את התיק. אחר כך הסתובב לכיוון השירותים. שתיהן הביטו עליו אבל... רק לא לרוץ. זה עלול לסבך אותו ולא היה לזה זמן.
הוא רץ לשירותים. שני תאים סגורים ואחד פתוח. גבר מבוגר בדיוק יצא ממנו ויואכים דחף אותו הצידה וטרק את הדלת. התחשק לו לתלוש אותה מהמקום.
הוא סגר את האסלה ושפך עליה את התיק השחור. חסם ורידים. הוא תלש את האיטום סביב אחד המזרקים. אחת האמפולות נסדקה והוא שאב ממנה. כן, כן, כן. עוד רגע, רק עוד רגע.
הוא הצמיד את המחט אל פני העור. קצה המחט היה חתוך בצורה אלכסונית שיצרה מעויין על פני המתכת. הוא לחץ. כאב קטן, כמו צביטה של נמלת אש. עם סחיטת המזרק זיעה של התרגשות החלה להציף את הזיעה הקרה של תקופת היובש. הליחה זחלה חזרה למטה.
שיזדיינו כולם עם הבנקים והכאב שלהם. רק עכשיו הוא הרגיש לרגע כאילו אפשר למות וזה בסדר. הוא כרע מול האסלה והניח למזרק ליפול לרצפה שנשברה לאלפי חתיכות שניסו להתלות באוויר כמו ילדות מחופשות לבלרינות.
"אז אתה משתחרר משירות ?"
"כן", יואכים אמר. העיניים של הבנקאית היו נבורות במסך. הם לא בדיוק מיהרו כאן, למרות שכל הזמן היתה תחושת עשייה. עשייה איטית ומונוטונית. כנראה שאסור לעשות טעות כשאתה מעביר את הזהב של הגנרלים מפינה אחת לשנייה.
זה היה היכל ענק עם תקרה קשתית שטיפסה עד חמש עשרה מטר. ולפי ציפוי השיש כנראה שזו היתה כנסיה בימי העולם הישן. ארבעים עובדים שירתו כמה מאות בודדות של לקוחות שישבו על ספסלי עץ ארוכים ודיברו בלחישות. הוא תהה אם אולפור מסוגל לחצות את המקום בקפיצה ונד בראשו. הוא לא היה צריך לחשוב על אולפור. זה לא עשה לו טוב. אבל הוא לא הצליח להפסיק. שוב הוא נד בראשו, הוא ידע שדברים כאלה יקרו כאן.
"הכל... בסדר, אדון רמברדנט ?" העיניים של הבנקאית ניתקו מהמסך והיא בחנה אותו. מדי פעם היא שלחה מבט חטוף אל הקצינה שישבה לידו.
הוא הנהן והיא המשיכה במה שעשתה. בדיוק בגלל דברים כאלה הוא רצה לעשות את זה בסניף הקטן במזרח ג'ורדן, אבל קצינת השחרור הקרחונית אמרה שעדיף שזה יהיה כאן. למה הם לא יכלו לעבוד יותר מהר ? הוא שחרר את האחיזה מגב הכיסא. תהיה רגוע.
"...זה יקח עוד כמה רגעים, עד שהכל יטען. נראה שיש איזו בעיה ברשת. הנתונים מגיעים, אבל לאט. אממ... זה לא קורה הרבה בימינו... לעזוב את השירות."
הקצינה שישבה לידו אמרה, "אדון רמברנדט שוחרר משירות." היה לה קול קר של עורכת דין, מהסוג שמפריד הורים מילדים. בדיוק סוג האנשים שהוא היה צריך סביבו.
"כן", הוא אישר. כן, הוא שוחרר משירות. אבל אל תחשבי חלילה שאנחנו רכים עם אנשים כמוהו.
הבנקאית לא אמרה כלום וגילתה עוד יותר עניין במסך הנתונים.
אחרי חצי דקה של שתיקה היא אמרה, "טוב, נראה שזהו זה. יש לך חשבון יפה אצלנו. הממ... אז מה בדיוק אתם רוצים ?"
הקצינה הניחה מרפק על השולחן ונשענה קדימה. "אדון רמברנט צריך למשוך את החשבון. הוא רוצה... מה רצית ?" היא הסתכלה עליו. היו לה עיניים יפות. כחול כהה כמעט אפור כמו סנפיר של כריש. הוא הביט חזרה וחרק שיניים. זה היה כבר יותר מדי.
המילים התבלבלו לו. "לתפוח... לפתוח משרד חקירות. להביא לאזורים הקשים... את השיטות של..." הוא קם וחטף את התיק. אחר כך הסתובב לכיוון השירותים. שתיהן הביטו עליו אבל... רק לא לרוץ. זה עלול לסבך אותו ולא היה לזה זמן.
הוא רץ לשירותים. שני תאים סגורים ואחד פתוח. גבר מבוגר בדיוק יצא ממנו ויואכים דחף אותו הצידה וטרק את הדלת. התחשק לו לתלוש אותה מהמקום.
הוא סגר את האסלה ושפך עליה את התיק השחור. חסם ורידים. הוא תלש את האיטום סביב אחד המזרקים. אחת האמפולות נסדקה והוא שאב ממנה. כן, כן, כן. עוד רגע, רק עוד רגע.
הוא הצמיד את המחט אל פני העור. קצה המחט היה חתוך בצורה אלכסונית שיצרה מעויין על פני המתכת. הוא לחץ. כאב קטן, כמו צביטה של נמלת אש. עם סחיטת המזרק זיעה של התרגשות החלה להציף את הזיעה הקרה של תקופת היובש. הליחה זחלה חזרה למטה.
שיזדיינו כולם עם הבנקים והכאב שלהם. רק עכשיו הוא הרגיש לרגע כאילו אפשר למות וזה בסדר. הוא כרע מול האסלה והניח למזרק ליפול לרצפה שנשברה לאלפי חתיכות שניסו להתלות באוויר כמו ילדות מחופשות לבלרינות.
