קטע קצר..
דברים רבים שרציתי לומר לך נשארו מאחורי סורגי קיפאון, כלואים בכלובי תאווה ואובדן. גם דברים טריוויאליים כמו לקום בבוקר עם חיוך על הפנים, או לשקוע בשלווה לתוך מצולות תת ההכרה בסופו של יום, כבר הפכו למעמסה על נפשי הפצועה. הזמנים בהם הייתי פוקח את עיניי המסומאות בבוקר לצדך, ונוכחותך לבדה הוותה סיבה טובה לאגור כוחות שהתמוגגו בשעות הלילה. והיית חובק אותי בזרועותיך, כמגן עליי מקרני השמש החודרות מבעד לתריס הפתוח למחצה, סימן לבואו של יום חדש שטומן בחובו תהפוכות רבות. וכשהיינו מתעוררים יחד, וניחוח הקפה שהכנת מילא את אפי, ופילס לו דרך במעבה ריאותיי החנוקות, הייתי יכול ממש לחשוב שבאותה השניה לבי החל לפעום, לאחר שנים של דממה. ומגע ידך המלטף על לחיי, שהפיח חיים בכל כולי, ובאותו הרגע הרגשתי שקרני השמש לא תשובנה לחדור מבעד לתריס בחדר השינה, כשידך תעזוב את עורי, ובשבילך – הייתה זו מחווה של מה בכך. וכשהזלת דמעה מהמחשבה על ריקנותו של העולם, והיית צריך, כל כך היית צריך את כתפי כמקלט לזוועות עולמך הפרטי. וכשמחית כנגד אמירותיי כשטענתי שגם בך יש ילד, ואישה, ואלוהים. וכשהפרית אותי בדרכך שלך, ונשאתי בבטני את זרעי האהבה והניכור. וכשצחקת עליי כשהפרחתי אליך אמירות משירים של יונה וולך, שאני כל כך אוהב… כשקראתי לך אבשלום. וכשלא ראית, כל כך לא ראית. וכשכל הכעס והשנאה שאגרתי בתוכי התפוגגו באוויר, כשהעזתי לפתוח את פי אל מולך. והטבעתי אותך בדמעותיי, ובכל זאת המשכת לחבק אותי, על אף שלא ידעת לשחות במים שכאלו. ואהבת, כל כך אהבת...
דברים רבים שרציתי לומר לך נשארו מאחורי סורגי קיפאון, כלואים בכלובי תאווה ואובדן. גם דברים טריוויאליים כמו לקום בבוקר עם חיוך על הפנים, או לשקוע בשלווה לתוך מצולות תת ההכרה בסופו של יום, כבר הפכו למעמסה על נפשי הפצועה. הזמנים בהם הייתי פוקח את עיניי המסומאות בבוקר לצדך, ונוכחותך לבדה הוותה סיבה טובה לאגור כוחות שהתמוגגו בשעות הלילה. והיית חובק אותי בזרועותיך, כמגן עליי מקרני השמש החודרות מבעד לתריס הפתוח למחצה, סימן לבואו של יום חדש שטומן בחובו תהפוכות רבות. וכשהיינו מתעוררים יחד, וניחוח הקפה שהכנת מילא את אפי, ופילס לו דרך במעבה ריאותיי החנוקות, הייתי יכול ממש לחשוב שבאותה השניה לבי החל לפעום, לאחר שנים של דממה. ומגע ידך המלטף על לחיי, שהפיח חיים בכל כולי, ובאותו הרגע הרגשתי שקרני השמש לא תשובנה לחדור מבעד לתריס בחדר השינה, כשידך תעזוב את עורי, ובשבילך – הייתה זו מחווה של מה בכך. וכשהזלת דמעה מהמחשבה על ריקנותו של העולם, והיית צריך, כל כך היית צריך את כתפי כמקלט לזוועות עולמך הפרטי. וכשמחית כנגד אמירותיי כשטענתי שגם בך יש ילד, ואישה, ואלוהים. וכשהפרית אותי בדרכך שלך, ונשאתי בבטני את זרעי האהבה והניכור. וכשצחקת עליי כשהפרחתי אליך אמירות משירים של יונה וולך, שאני כל כך אוהב… כשקראתי לך אבשלום. וכשלא ראית, כל כך לא ראית. וכשכל הכעס והשנאה שאגרתי בתוכי התפוגגו באוויר, כשהעזתי לפתוח את פי אל מולך. והטבעתי אותך בדמעותיי, ובכל זאת המשכת לחבק אותי, על אף שלא ידעת לשחות במים שכאלו. ואהבת, כל כך אהבת...
