נערה בטירוף
New member
קטע שכתבתי.. כמו בכל שנה ב9 שנים האחרונות- עליה
הייתי רוצה להאמין שמדובר ביום אחד. שבו זוכרים. אבל זה לא.. היא תמיד שם. מאחורה של המחשבות.. מלווה כל צעד שלי. זה לא שהיינו חברות הכי טובות. כי לא. למדנו באותה הכיתה.. היינו חברות לכיתה ומדי פעם באיסיקיו. בתקופת האיסיקיו. חיבבתי אותה והערצתי אותה . וקינאתי בה. על כל כך הרבה דברים. אז את בת 14..15..13..12.. בתקופות עמוסות פיגועים.. וכבר נשבר לך. וחדשות הפך להיות משהו בלתי נסבל . כל פיצוץ של אוטובוס. ומי רוצה לחשוב על זה בכלל בגיל הזה? אז בחופש הגדול של בין כיתה י' לכיתה י'א אחרי תקופה יחסית שקטה מודעים על פיגוע.. ואת צועקת על אבא שיעביר ערוץ. כי די! נמאס.! וכמה אפשר.? ובכלל זה בעיר אחרת.. עברתי מספיק חרדות לחברים שלי כשזה בעיר שלי.. ואז את קמה מוקדם בבוקר מה שמעולם לא קרה בחופש הגדול. והולכת לסבתא שלך כי הבטחת לבת דודה הקטנה שלך שברגע שתצליחי לקום מוקדם תקחי אותה ליום כיף. מה שלא הצלחת לעשות עד עכשיו.. ואז השיחה מגיעה לסלולרי שלך. ומי חושב על זה בכלל? כשאומרים לך שיש חדשות רעות הדבר הראשון שאת חושבת עליו זה שעומדים להעיף אותך או משהו כזה.. וגם אחרי שמודיעים לך. את לא מצליחה להאמין.. יש כאן טעות. זה לא הגיוני. דיברתן לא ממזמן באיסיקיו. אז את חוזרת הביתה.. מחליפה בגדים.. ומגיעה לתיכון. ההמולה הגדולה שם לא מניחה לך לעכל באמת. ואת פשוט תומכת במי שהיה יותר קרוב אליה. את הולכת לבית שלה בפעם הראשונה ותוהה למה לא עשית את זה לפני כן.. פתאום מרגיש לך חנוק ואת רק רוצה לחזור הביתה.. כולם נוסעים להלוויה.. ואת מוותרת כי את יודעת כמה נוראיות ההלוויות . 3 ימים את שוכבת על הספה בהלם מוחלט, לא מצליחה לדבר, לא לאכול או לשתות. בוהה בחלל. כשאת חוזרת ללימודים אחרי הקיץ והמחנכת מקריאה את השם שלה פתאום יש שקט בכיתה.. הדממה הזאת חונקת. אבל את לא מצליחה לבכות. גם בטקס יום הזיכרון את לא מצליחה לבכות.. למעשה את מבריזה ממנו. הולכת לים. לגלים. עד סוף התיכון את לא הולכת לטקסים יותר. כשאת בחול עם כל צעד שאת עושה את חושבת עליה. מרגישה אשמה שמעולם לא הצלחת לבכות עליה. מרגישה אשמה שכואב לך ושאת חושבת עליה למרות שלא הייתן חברות הכי טובות. מרגישה אשמה שהיא בסך הכל הלכה לקניון. מרגישה אשמה שצעקת על אבא שלך שיעביר ערוץ. מרגישה אשמה שאת נמצאת בטיול והיא כבר לא תזכה לזה. והשנים עוברות. וכך זה ממשיך.. פעם בשבוע .. פעם בשבועיים.. פעם ביומים.. בשלושה ימים.. את חושבת עליה. ועדיין לא מצליחה להבין, לא מצליחה לקלוט. את כבר סטודנטית. ופתאום המוות שלה חד יותר מתמיד. אומרים שעם הזמן זה פחות חד, משקרים. פתאום עברו כמעט 10 שנים. ויותר ויותר יוצא לך לחשוב עליה. על זה שהיא תמיד תהיה בת 16.. לא תחווה אהבה, לא שנאה, לא ישברו לה את הלב, היא לא תתטייל, לא תלמד במכללה או אוניברסיטה, לא תצחק, לא תתלונן על כמה קשה, לא תחבק יותר. ופתאום משהו בחוסר קליטה משתנה. את תופסת את הראש ולא מצליחה להבין.. איך? איך זה אפשרי?
פתאום השירים לא מצליחים להכיל את הכאב. את החוסר הבנה של הרוע שרצח אותך. את לא נהרגת בפיגוע, את נרצחת ע"י חיית אדם. לא לא חיית אדם. פשוט מפלצת. כמו כל כך הרבה שהחיים שלהם הופסקו, שנרצחו ע"י המפלצות האלו. אני לא יכולה להגיד שאני אבכה עליך , אולי בגלל שברגע שאני אבכה זה אומר שאני מבינה את האסון. אני לא יכולה להגיד שאני מצליחה לקלוט או אצליח לקלוט, כי איך קולטים דבר שכזה? אני יכולה להבטיח לך שאת תמיד במחשבות שלי. ותמיד איתי. וכן אני מתגעגעת אליך ותוהה תמיד מה היה קורה אם לא היית פוגשת את המפלצת הזו
אזכור אותך לנצח נופרי
הייתי רוצה להאמין שמדובר ביום אחד. שבו זוכרים. אבל זה לא.. היא תמיד שם. מאחורה של המחשבות.. מלווה כל צעד שלי. זה לא שהיינו חברות הכי טובות. כי לא. למדנו באותה הכיתה.. היינו חברות לכיתה ומדי פעם באיסיקיו. בתקופת האיסיקיו. חיבבתי אותה והערצתי אותה . וקינאתי בה. על כל כך הרבה דברים. אז את בת 14..15..13..12.. בתקופות עמוסות פיגועים.. וכבר נשבר לך. וחדשות הפך להיות משהו בלתי נסבל . כל פיצוץ של אוטובוס. ומי רוצה לחשוב על זה בכלל בגיל הזה? אז בחופש הגדול של בין כיתה י' לכיתה י'א אחרי תקופה יחסית שקטה מודעים על פיגוע.. ואת צועקת על אבא שיעביר ערוץ. כי די! נמאס.! וכמה אפשר.? ובכלל זה בעיר אחרת.. עברתי מספיק חרדות לחברים שלי כשזה בעיר שלי.. ואז את קמה מוקדם בבוקר מה שמעולם לא קרה בחופש הגדול. והולכת לסבתא שלך כי הבטחת לבת דודה הקטנה שלך שברגע שתצליחי לקום מוקדם תקחי אותה ליום כיף. מה שלא הצלחת לעשות עד עכשיו.. ואז השיחה מגיעה לסלולרי שלך. ומי חושב על זה בכלל? כשאומרים לך שיש חדשות רעות הדבר הראשון שאת חושבת עליו זה שעומדים להעיף אותך או משהו כזה.. וגם אחרי שמודיעים לך. את לא מצליחה להאמין.. יש כאן טעות. זה לא הגיוני. דיברתן לא ממזמן באיסיקיו. אז את חוזרת הביתה.. מחליפה בגדים.. ומגיעה לתיכון. ההמולה הגדולה שם לא מניחה לך לעכל באמת. ואת פשוט תומכת במי שהיה יותר קרוב אליה. את הולכת לבית שלה בפעם הראשונה ותוהה למה לא עשית את זה לפני כן.. פתאום מרגיש לך חנוק ואת רק רוצה לחזור הביתה.. כולם נוסעים להלוויה.. ואת מוותרת כי את יודעת כמה נוראיות ההלוויות . 3 ימים את שוכבת על הספה בהלם מוחלט, לא מצליחה לדבר, לא לאכול או לשתות. בוהה בחלל. כשאת חוזרת ללימודים אחרי הקיץ והמחנכת מקריאה את השם שלה פתאום יש שקט בכיתה.. הדממה הזאת חונקת. אבל את לא מצליחה לבכות. גם בטקס יום הזיכרון את לא מצליחה לבכות.. למעשה את מבריזה ממנו. הולכת לים. לגלים. עד סוף התיכון את לא הולכת לטקסים יותר. כשאת בחול עם כל צעד שאת עושה את חושבת עליה. מרגישה אשמה שמעולם לא הצלחת לבכות עליה. מרגישה אשמה שכואב לך ושאת חושבת עליה למרות שלא הייתן חברות הכי טובות. מרגישה אשמה שהיא בסך הכל הלכה לקניון. מרגישה אשמה שצעקת על אבא שלך שיעביר ערוץ. מרגישה אשמה שאת נמצאת בטיול והיא כבר לא תזכה לזה. והשנים עוברות. וכך זה ממשיך.. פעם בשבוע .. פעם בשבועיים.. פעם ביומים.. בשלושה ימים.. את חושבת עליה. ועדיין לא מצליחה להבין, לא מצליחה לקלוט. את כבר סטודנטית. ופתאום המוות שלה חד יותר מתמיד. אומרים שעם הזמן זה פחות חד, משקרים. פתאום עברו כמעט 10 שנים. ויותר ויותר יוצא לך לחשוב עליה. על זה שהיא תמיד תהיה בת 16.. לא תחווה אהבה, לא שנאה, לא ישברו לה את הלב, היא לא תתטייל, לא תלמד במכללה או אוניברסיטה, לא תצחק, לא תתלונן על כמה קשה, לא תחבק יותר. ופתאום משהו בחוסר קליטה משתנה. את תופסת את הראש ולא מצליחה להבין.. איך? איך זה אפשרי?
פתאום השירים לא מצליחים להכיל את הכאב. את החוסר הבנה של הרוע שרצח אותך. את לא נהרגת בפיגוע, את נרצחת ע"י חיית אדם. לא לא חיית אדם. פשוט מפלצת. כמו כל כך הרבה שהחיים שלהם הופסקו, שנרצחו ע"י המפלצות האלו. אני לא יכולה להגיד שאני אבכה עליך , אולי בגלל שברגע שאני אבכה זה אומר שאני מבינה את האסון. אני לא יכולה להגיד שאני מצליחה לקלוט או אצליח לקלוט, כי איך קולטים דבר שכזה? אני יכולה להבטיח לך שאת תמיד במחשבות שלי. ותמיד איתי. וכן אני מתגעגעת אליך ותוהה תמיד מה היה קורה אם לא היית פוגשת את המפלצת הזו
אזכור אותך לנצח נופרי
