קטע שעבר בדרכי
החים קצרים מדי כל שישים שניות שאתם מבזבזים על להיות מעוצבנים ומרוגזים הם דקה של אושר שלעולם לא תקבלו בחזרה החיים קצרים מדי תשברו את החוקים תסלחו בקלות תתנשקו באיטיות תאהבו בכנות תצחקו בפרעות ולעולם אל תתחרטו על שום דבר שגרם לכם לחייך החיים הם אולי לא המסיבה לה קיווינו אבל כל עוד אנחנו כאן אנחנו צריכים לרקוד ביום שישי התכנסנו כדי לציין 7 שנים למור שוהם שנהרגה ב"דרך המוות" בבוליביה - לזכרה מור יקירה שלי, הכרנו רק שבוע, שבוע של חנוכה - שבוע של אור חיוך וכיף החיוך הענק שלך והסיפורים על סבתא הם הזיכרונות הכי חזקים שלי ממך לעיתים אני עוד רואה אותך יושבת על הרצפה ברגליים יחפות, צמודה לחלון הגדול של הסלון באכסנייה של אדי ושי בפוקון - צ'ילה) קוראת ספר ומחייכת מדי פעם... את איתי מתגעגעת שלך משהו נוסף בנימה אישית - אני לא מאמינה שזמן כעס הוא זמן צבוזבז, כי אם לא נכעס ולא נתעצבן נחוש לעיתים כי אנחנו מפסידים משהו בחיים הללו. החצי שנה האחרונה הייתה אצלי כמו רכבת הרים, בחודש אחד הצלחתי לשבור את מעגל הכאב ולהתחיל םתאום לחיות חודשיים וחצי לאחר מכן נשאבתי לתוכו בשנית [לא מאותה הסיבה], ועכשיו אני בנסיון לשבור אותו פעם נוספת, אך הפעם לעשות זאת באופן לאט יותר ומובנה יותר, משהו שיצור תהליך בתוכי שבו אוכל למצוא כיצד חיים, צוחקים, נהנים, אוהבים וממשיכים את החיים מבלי לאבד את הזכרון; כיצד לחיות עם הזכרון ולא מתוכו תודה לכם
החים קצרים מדי כל שישים שניות שאתם מבזבזים על להיות מעוצבנים ומרוגזים הם דקה של אושר שלעולם לא תקבלו בחזרה החיים קצרים מדי תשברו את החוקים תסלחו בקלות תתנשקו באיטיות תאהבו בכנות תצחקו בפרעות ולעולם אל תתחרטו על שום דבר שגרם לכם לחייך החיים הם אולי לא המסיבה לה קיווינו אבל כל עוד אנחנו כאן אנחנו צריכים לרקוד ביום שישי התכנסנו כדי לציין 7 שנים למור שוהם שנהרגה ב"דרך המוות" בבוליביה - לזכרה מור יקירה שלי, הכרנו רק שבוע, שבוע של חנוכה - שבוע של אור חיוך וכיף החיוך הענק שלך והסיפורים על סבתא הם הזיכרונות הכי חזקים שלי ממך לעיתים אני עוד רואה אותך יושבת על הרצפה ברגליים יחפות, צמודה לחלון הגדול של הסלון באכסנייה של אדי ושי בפוקון - צ'ילה) קוראת ספר ומחייכת מדי פעם... את איתי מתגעגעת שלך משהו נוסף בנימה אישית - אני לא מאמינה שזמן כעס הוא זמן צבוזבז, כי אם לא נכעס ולא נתעצבן נחוש לעיתים כי אנחנו מפסידים משהו בחיים הללו. החצי שנה האחרונה הייתה אצלי כמו רכבת הרים, בחודש אחד הצלחתי לשבור את מעגל הכאב ולהתחיל םתאום לחיות חודשיים וחצי לאחר מכן נשאבתי לתוכו בשנית [לא מאותה הסיבה], ועכשיו אני בנסיון לשבור אותו פעם נוספת, אך הפעם לעשות זאת באופן לאט יותר ומובנה יותר, משהו שיצור תהליך בתוכי שבו אוכל למצוא כיצד חיים, צוחקים, נהנים, אוהבים וממשיכים את החיים מבלי לאבד את הזכרון; כיצד לחיות עם הזכרון ולא מתוכו תודה לכם
