קיבלתי את החיים במתנה(?)

[נתי26]

קיבלתי את החיים במתנה(?)

שלום לכולם... היתה לי ביקורת אצל האונקולוג... ביום הולדתי. וכנראה שמישהו למעלה בכל זאת זוכר אותי (למרות הזמן הארוך שהרגשתי נטושה), הרופא בישר לי שכל הבדיקות חזרו תקינות ואין צורך כרגע בהמשך טיפול, אלא במעקב בלבד. מוזר... כולם אמרו לי, קיבלת מתנת יום הולדת. את החיים במתנה. אך שמחתי מהולה בעצב כה רב וקשה לי לשמוח. אני יודעת שאלו הבשורות הטובות ביותר שאפשר לקבל ולא מצליחה לשמוח. אני אחרי סרטן בצוואר הרחם ועברתי כריתת רחם מלאה. איך אפשר לשמוח עם הידיעה המרה שמהדהדת לי בראש (ובלב) שלא אוכל ללדת... בא לי לצעוק ולבכות ולבעוט ולכעוס...ואין על מי. מה עושים עם כל הכאב הזה בלב? אני מרגישה חוסר יכולת להכיל את כל הכאב הזה ומרגישה אשמה על שאיני יכולה לשמוח. אני מנסה לשמור על אופטימיות, על החיוך. אבל מבפנים אני כל כך כועסת. על כל העולם. ההצגה חייבת להימשך...

 

[נאן]

היי נתי../images/Emo23.gif

קודם כל באמת מזל טוב שהכל בסדר ואין שום דבר שיעיב בבדיקות שלך. שתצטרכי לאסוף כוחות למלחמה הבאה. הקטע זה של הדיכדוך הכעס והכאב זה דבר לגיטימי. ותאמיני לי שגם כשאני בביקורת כל 3 חודשיים באותו יום קשה לי. כי אם אני מצליחה להעביר את הכאב הוא חוזר לי מול העניים במציאות כשאני מדברת עם הרופא. תזכורת למשהו שהוא כבר לא יהיה. וצודקת כל כך ההצגה חיבת להמשך. הדמעות הבוגדניות תמיד בחדר ההוא אצל הרופא בורחות לי הן ממהלם על מה שעברתי והן מההלם ממה שניצלתי זה שמחה מדוללת בכאב. ואז אני אומרת לו כמו סימן מוסכם. מתקינה את הפנים ושמה משקפיים. ומקבעת את החיוך של המליון דולר שלי. כי בחוץ ההצגה חיבת להמשך. מה שאני מספרת לא בהכרח ילה חיוך על פניך ואולי לא יעודד. שלשום הלכתי לאזכרה בבית הקברות למישהו שנפטר לפני שנה מסיבוך. בן 50. לפני זה לא יודעת מה קרה לי אולי שפע הבדיקות הפולשניות והטיפול.היתי מדוכדכת מאוד.נשבר לי מהכל. ותפסתי את עצמי אחרי כשיצאתי משם. כל מה שנאמר המילים הקורעות בנשמה ושהעניים לא נשארות יבשות. מחיכתת. אני כאן. ואני חיה מאוד.ולא משנה כמה כואב ומה חסר לי בגוף. אני חיה וכאן יש מתים.ויש אנשים שזה כואב להם חזק יותר ממני. כי חיים זה דבר אחד ומוות זה דבר אחר. ונראה לך נאן אמרתי לעצמי שתוכלי בשיא השפל שלך להיות מתחת למצבה הזו ולספוג את הכאב הזה מכל האנשים.... אין מצב!אני כותל מערבי כשאני חיה אז כשאמות כי נשבר לי מהכל? ישגעו אותי...... נכנסתי הביתה עם מזמזמת איזה שיר. אמא את מרגישה טוב? אמרתי מצוין בדקתי לפני 2 דקות עשיתי ספירת מלאי גופנית.איפה באיזה חלקים כואב לי וישנם כאלה הרבה. ויש כאלה שחסרים לי.ולא אוכל להחזיר אותם אבל אני חיה קימת ונושמת. מהכעס תוכלי להשתחרר יום אחד. את תוכלי להיות אמא נפלאה גם אם לא תלדי ילדים משלך. את זה עדין לא לקחו ממך. וזאת התקוה שלך. חיבוק אחד ענק נאנוש

 

[נתי26]

תודה../images/Emo20.gif

נאן, את צודקת שכל דבר הוא יחסי בחיים וכשמסתכלים על משהו גרוע יותר זה אולי קצת שם דברים בפורפוציות. אבל לצערי, בסופו של דבר, כל אחד הולך לישון עם הכאב שלו ולא של אחרים. אני מאמינה שהזמן יעשה את שלו, הכל עוד טרי אצלי, אני בסה"כ חודש וחצי אחרי הניתוח. אני חושבת שאני עוד לא מעכלת את מה שהגוף עבר ועל אחת כמה וכמה מה שהנפש עברה (ועוד תעבור). תודה רבה לך על השיתוף והתמיכה, תודה גם לכל מי ששלח לי מסרים אישיים. לפחות אני יודעת שבין כל הבילבול והברדק, יש מי ששומע אותי... תודה לכם, מכל הלב, נתי

 

[מיכליתשלהצאט]

נתי חמודה בוקר טוב ../images/Emo42.gif

מצטערת שלקח לי זמן לענות, אני באטרף של סידורים, פתאום ועדה רפואית, מסמכים, פשוט משגעים אותי... וחוץ מזה, היום הטיפול האחרון שלי וגם המסיבה בבי"ח לרגל הסיום (כבר כתבתי בהודעות אחרות). את מזכירה לי שביום הולדתי היתה לי ביקורת אצל כירורג השד שניתח אותי והוא אמר לי שהכל בסדר ושקיבלתי את החיים במתנה, אבל אני לא הרגשתי ככה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, לא האמנתי לו... והוא די כעס, הוא אמר לי שהוא לא משקר... וכשהודיעו לי שיביאו אותי למצב של בלות כי המחלה רגישה לאסטרוגן, גם לי היה בא לצעוק לבכות ולבעוט, כי גם אני רציתי תינוק חדש... אני מבינה כמה עצוב וכואב לך, ואני מקוה שתהיי חזקה, כמו שהתגברת על המחלה, אני בטוחה שתדעי לצאת מהדכדוך והכעס שעוטף אותך כרגע ותדעי לעשות צעדים קדימה כדי לגשש אפשרויות קיימות להביא תינוק אם זה בדרך של אימוץ או בדרך אחרת ו - אל תרגישי נטושה, אנחנו לא נשכח אותך, נשתדל לתת לך את התמיכה לה את זקוקה כמו כל אחד מאיתנו, אנחנו איתך לאורך כל הדרך! מאחלת לך בהצלחה הרבה טוב ויום הולדת שמח, הרבה

מיכל

 

[talb99]

נתי יקרה! לא יודעת איפה להתחיל...

קראתי את מילותייך והלב שלי החסיר פעימה. רוצה לחבק אותך ולחזק אותך אבל יודעת, מנסיון, שהכל ככ קשה עכשיו. כואבת איתך . ריאלית לגמרי . לפני קצת יותר משנה וחצי אובחנתי עם סרטן ברחם, sarcoma הוא נקרא, ובגיל 32 איבדתי לתמיד את הרחם והשחלות שלי. מתחברת לחלוטין לכל רגשותייך. אין לי מילים. יכולה לספר רק שתחושת הכעס שאת חווה עכשיו ( והיא מצויינת אגב) הגיעה אלי באיחור עצום. אני חייתי במעין הדחקה מטורפת, ששירתה מטרה חשובה כמובן ( יש לי בן בן 5 והיה לי מאוד חשוב לשים "פרצוף שמח" כל הזמן כדי שהוא לא ידע כמה אמא מתה מבפנים). אבל היום הכל יוצא החוצה . הכעס, האובדן, עצם העובדה שלקחו ממני את הזכות ללדת. את הזכות הבסיסית הזו. אבל את יודעת מה ? - לפני שלושה חודשים נסעתי עם בעלי ובני לסיביר, ואימצנו ילדה משגעת!!!!! אז כן זה גם אפשרי. להיות אמא בלי רחם. רוצה לדבר איתך עוד = אבל לא רוצה להכביד. אני לא מאלה שיאמרו לך: "יהיה בסדר", או "הזמן עושה את שלו", כי עלי זה לא עבד. אני מתחברת יותר לרציונאל. החשוב מכל הוא שאת ב ר י א ה !!! כל החיים לפנייך. עם כל הקשיים הפיזיולוגיים והנפשיים והם קיימים - אפשר להמשיך קדימה. באמת אפשר. צריך להחזיק בשיניים , לחייך, וכמו שפרדי מרקורי המנוח שר :the show must go on . נתי, כתבתי המון. מזמינה אותך להתכתב איתי במסרים אישיים או להרים טלפון. מאוד אשמח לשמוע ממך. רק בריאות. טל

 

[talb99]

יש לי תקלה במחשב והמון מילים הוכפלו

עמך הסליחה.