קיבלתי במתנה את .Back in the U.S
(למי שלא יודע: הדיסק הכפול שמתעד את סיבוב ההופעות של פול בארה"ב, 2002) כמובן, ממש לא רע
(למרות שאני הטיפוס שמעדיף כמעט תמיד הקלטות אולפן). האזנתי לו בהנאה גדולה, ובכל זאת, אני לא יכולה שלא להעביר ביקורת: למרבה הצער לפול יש נטיה בעשור האחרון לשיר בדיוק את אותם שירים בהופעות... אם זה מהרפרטואר של הביטלס, או קריירת הסולו (או סמי-סולו עם כנפיים) - מה עם קצת גיוון, הא פולי? למה Let me rool it תמיד נכנס להופעות? מה טוב בשיר הזה? ולא נמאס כבר מבלדת הרוק My Love? שני השירים הדביקים והמעיקים האלה מלווים אותנו כבר יותר מדי זמן, אתה לא חושב, סר מקרטני? ומה יש לך מ-Jet? כבר ב"להקה במנוסה" לא התלהבתי ממנו (והוא אפילו נכנס לאוסף, לכו תבינו). וחשבתם שלא יהיה את Coming Up? תחשבו שנית... מעט השירים החדשים היו מתוך Driving Rain (אלבום שלא כ"כ אהבתי). חבל שלא מתוך Flaming Pie...
אותו אהבתי מאד - הוא היה יותר מלודי ואקוסטי. לא היה אחריו סיבוב הופעות כי לינדה בדיוק מתה
בחירת השירים מתקופת הביטלס... צפויה ומשעממת. מה גם שכמו שציינתי קודם, אלה אותם שירים שהוא כבר טחן בסיבובי הופעות קודמים. ראוי לציון מיוחד Mother nature's son, אחד השירים האהובים עלי במיוחד (וזו הפעם הראשונה שאני שומעת אותו בהופעה) אם כי זה שיר שמתאים יותר להופעה סגורה ואקוסטית מאשר להופעת פארק המונית, אבל מילא... חבל שהוא לא ביצע אותו באנפלגד המופלא שלו. אני רוצה לחזור לתקופה בה מעולם לא הייתי, תחילת ימי הסולו של מקרטני, עת (כך מספרים) נהג "להתכחש" לרפרטואר של הביטלס וביצע רק שירי סולו שלו בהופעות. אני מפנטזת לי על הופעות בשנות ה-70, עם שירים מ"מקרטני" (1), RAM, London Town, להקה במנוסה, ועוד... אוי, איזה חלום!
ושאלה לסיום: זו רק אני, או שהבית של Vanilla Sky יותר מדי מזכיר את Biker like an icon?
(למי שלא יודע: הדיסק הכפול שמתעד את סיבוב ההופעות של פול בארה"ב, 2002) כמובן, ממש לא רע