לצאת לצאת לצאת לצאת
אני גיליתי שהרבה יותר קל לי בחוץ. כשאני בבית אני מצפה *מעצמי* ליותר, כי אני בבית. כשאנחנו בחוץ או כשיש עוד אנשים איתנו בבית שלנו, יותר קל לי. אני יותר מרוכזת בילדים ובצרכים שלהם מאשר בצרכים שלי או של הבית, והזמן עובר יותר בקלות. ממתי זה ככה? מהרגע הראשון. בערך מאז שיהב בן 3 שבועות. אפילו הלכנו ככה לים כשהיה קיץ. לאן לצאת? זה קל. בימים יפים - אפילו לשעה לגן משחקים. קר? מתלבשים. בימים פחות יפים - משחקיות, חברים עם ילדים, דודים, דודות, הורים שלך, להזמין חברים עם ילדים אליכם. לצאת מהבית עם שניים זה אכן קשה. אבל זה גם ענין של state of mind. לאיש יותר קשה לצאת עם שניהם מהבית כי הוא רואה את כל התיקים והדברים שצריך. אני לא רואה את זה. אצלי הגדול יושב בצד של המדרכה והקטן בצד של הכביש. אז אני מכניסה את הגדול לאוטו, סוגרת את הדלת. הולכת לצד השני, שולפת את הקטן מהמנשא, מכניסה, קושרת, סוגרת את הדלת. חוזרת לצד הראשון, פותחת את הדלת, קושרת את הגדול, מכבה את האזעקה שהתחילה לצרוח, סוגרת את הדלת ומתניעה. נשמע ארוך? פחות מדקה. ספור. גשם? שטויות. הכל ענין של state of mind. אבל, שמונה בערב אני לא רוצה לשמוע מהם. השכבה זה אחריות של אבא שלהם. שיחזור בשבע. לא מעניין אותי. הוא שם אותם לישון. קוקיה, חיבוק גדול לעידוד, תנשמי עמוק. זה תיכף משתפר. תיכף הם יתחילו לדבר באוטו מאחור ואת תנזלי מאושר. תיכף הקטן יתחיל לאכול מוצקים והגדול ירצה להאכיל אותו. זה עוד רגע משתפר. מבטיחה. ממעמקי הצרחות של יהב אנחנו מדי פעם מטפסים על האוורסט של האושר. זה תיכף משתפר.
ואם את עדיין רוצה לדבר בעניין הציורים, רק תגידי ונקבע. מבטיחה לבוא אלייך
